דרכי שלום לז

אנחנו לא נדע לשער ומי מדד דעת רוב אנשים עכ"ל. ולפי"ז לא קשה קושית הישיע"ק שהקשה הא דלא הגיה הרמ"א (בסי' ס"ח) לענין פ"פ דאינו נאמן בזה"ז דעיקר הטעם דאינו נאמן בזה"ז הוא משום טעם הר"ן דבא להפקיע חזקת שיעבודו והיכא דבא להפקיע חזקת השיעבוד הוי חב לאחריני ואז לא אמרינן הודאת בע"ד והרי שם טען פ"פ והיה מקחו מקח טעות ולא נתברר מעולם חזקת שיעבודו כמבואר בשו"ע אה"ע וסי' ס"ז סעי' ה') דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אפילו מנה אין לה ואפילו באונס מפסדת כתובתה ותוספת והיינו משום דהוי מקח טעות והרי מבואר בב"ש (סי' ס"ח ס"ק כ"ד) דנשמע מדברי התוס' היכא דהוי מקח טעות צריך לקדשה מחדש ע"ש

[יח] ואין לומר דאם אין אנו מאמינים לו הרי אמרינן דאינו מקח טעות ושוב הוי בא להפקיע מחזקת השיעבוד דז"א דהרי מבואר בשו"ע (סי' קט"ו סעיף ט') אמר לה בינו לבינה אל תסתרי עם איש פלוני וראה אותה שנסתרה ושהתה עמו כדי טומאה אסורה לו וחייב להוציאה ויתן לה כתובה ואם הודית שנסתרה וכו' הרי ברישא מיירי שמכחשת והוא חייב להוציאה משום דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי כמבואר שם בח"מ. והנה התוס' במסכת נדה הקשו הא סוטה אית לה חזקת טהרה ותירצו כיון דקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה עכ"ד. ולכאורה זה ניחא היכא דידעינן בודאי שנסתרה שפיר איתרע חזקתה אבל כאן דאין אנו יודעים שנסתרה ואדרבה אין אנו מאמינים לו שנסתרה שהרי חייב ליתן לה כתובתה שוב תקשה קושית התוס' הא אית לה חזקת טהרה ומאן לימא לן דאיתרע חזקתה וע"כ כיון דלפי דבריו איתרע חזקתה שוב אמרינן שאחד"א ואין כאן חזקה שתועיל א"כ ה"ה גבי פ"פ כיון דלפי דבריו היה מקח טעות ואין כאן חזקת השיעבוד כלל שפיר אמרינן שאחד"א ועיין תוס' כתובות (דף כ"ב ד"ה תרי) דליכא למימר אוקי גברא אחזקה דאם היה עבד לא היה לו חזקת כשרות מעולם עכ"ד. ולפ"ז גבי פ"פ נאמן לכולי עלמא גם בזמן הזה ומתורצת קושית הישיע"ק ונדחה ראיית הפ"ת בדעת הרמ"א ודוק

אחר שביארנו דדעת הפוסקים דהא דאינו נאמן לומר בזה"ז שראה אותה שזינתה היינו שאינו נאמן ומותרת לו ולדעת החת"ס י"ל דמסכים הרמ"א עם המתירים ואם כי יש חולקים שגם בזה"ז נאמן היינו היכא שאומר שראה שזינתה. אולם בנ"ד דקינוי עפ"י עצמו הוא רק משום חומרא דחיישינן לדברי ריב"י דקינוי עפ"י עצמו ובפרט בקינוי בכתב וגם בלשון הקינוי יש לפקפק וגם בעיקר הסתירה הרי הוא בא בגבולה כמבואר בתשו' האחרונים ע"כ נראה לפע"ד דאשה זו מותרת לבעלה ועיין בשד"ח מערכת כ"ף (כלל מ"ז) ועיין בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' ש"ן): סימן כ

[א] בגמרא פסחים (דף ד') דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן כו' ושם (דף ה') רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה. אמר רבא ש"מ מרבי עקיבא תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י ז"ל מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון עיו"ט הוא אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט ש"מ ס"ל כר"י דאמר לקמן בפרק כל שעה אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר דאי השבתתו בכל דבר לוקמיה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים עכ"ל

והקשה הפ"י הא רש"י פירש במשנה דביצה כ"ז ועל החלה שנטמאת דלתתה לכלבו ביו"ט אסור שאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה דרחמנא אחשביה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה היא וכן כתב רש"י בפסחים (דף מ"ו)

בשו"ת נו"ב חאו"ח (סי' ט"ו) תמה עמ"ש רש"י מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון עיו"ט הוא אלא מדאסור להבעיר ביו"ט וכתב הנוב"י וז"ל ודברי רש"י תמוהים וכך היה לו לפרש מדנפקא ליה דהא יום הראשון עיו"ט הוא מדאסור להבעיר ביו"ט וכו' ש"מ. אבל מה שפירש מדלא נפקא ליה וכו' משמע שההוכחה היא מדאין לו לימוד אחר רק זה והוא תמוה עכ"ל

והגאון רבי אברהם ברודא ז"ל הקשה מנ"ל לרבא דסבירא ליה לרבי עקיבא אין ביעור חמץ אלא שריפה דילמא סבירא ליה כרבנן דהשבתתו בכל דבר וגם שריפה בכלל ושפיר מוכח דתשביתו קאי על עיו"ט דאי ביו"ט איך בנמצא שיהי' הביעור בשריפה ע"כ

[ב] ואמרתי לתרץ קושית הגאון רבי אברהם ברודא ז"ל לפי מה שהעלה הנו"ב (מהד"ת סי' ס') דמצות עשה דתשביתו הוא בכל ימי הפסח והוכיח מהא דמברך על הביעור בתוך הרגל נמצא דמצות עשה דתשביתו הוא בכל ימי החג רק דהתחלת מצותה היא ביום הראשון. והנה לרבנן דס"ל השבתתו בכל דבר היינו דלשון תשביתו כולל כל הבערות הן ע"י שריפה והן ע"י שאר השבתות ולפ"ז יש לומר דאי נימא דרבי עקיבא כרבנן ס"ל דהשבתתו בכל דבר וגם שריפה בכלל אין להוכיח דתשביתו קאי על עיו"ט דאפשר לומר דלעולם מיירי ביו"ט ורק דביו"ט