דרכי שלום לו

אשתו כמגרשה על כרחה דסוף סוף מבטל תקנת הגאונים. וכוונתו דגם אם יאסור אותה עליו בנדר יכריחה לקבל גט יש לנדות אותו דבזה שמכריחה לגט מבטל תקנת הגאונים וא"כ אין לו מגו לאוסרה על עצמו ושפיר נכון דלא מהימן לומר שזינתה ועכ"פ שמעינן מדברי הגהמ"י באומר שראה שזינתה דאינו נאמן ומותר לו לדור עמה. ואם הוא עומד על דעתו ואין רצונו לשמוע לדברי חכמים עד שמכריחה שתקבל גט דיש לנדות אותו דכללא הוא היכא דמכריחה לקבל גט שלא כמשפט מנדין אותו. ועפי"ז עלה בידי לפרש את דברי הרמ"א דבזה"ז שיש חדר"ג שלא לגרש בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד וכונתו דמתירין לו לדור עמה. ואח"כ כתב "ומנדין אותו על שיאמר שמאמינה או שמאמין לדברי העד וגרם לבטל חדר"ג" פירוש אם עומד על דעתו ואין רצונו לדור עמה עד שמכריחה לקבל גט מנדין אותו. ואח"כ כתב וה"ה בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה וכוונתו שמכריחה ע"י נדר וכדומה עד שבהכרח תקבל הגט מנדין אותו על שגרם לבטל תקנת רגמאוה"ג. ולפ"ז עלו דברי רמ"א כהוגן כדברי הגהמ"י. נמצא לפ"ז יצא לנו הדין אם אומר שזינתה או שמאמינה או שהוא מאמין לדברי העד אינו נאמן ומתירים לו לדור עמה. ואם הוא עומד על דעתו ואין רצונו לדור עמה והיא אין רצונה לקבל גט אין אנו נזקקים להם ואין מנדין אותו ואם מצער אותה עד שבהכרח תאלץ לקבל גט וגורם לבטל חדר"ג מנדין אותו. וע"ז הביא הרמ"א הדיעה האמצעית דכופין אותו ומשמש עמה

[טו] וגם בישיע"ק (אה"ע סי' ס"ח) מביא דעת האחרונים בהא שכתב הרמ"א (בסי' קע"ח) דאינו נאמן בזה"ז דה"ה באומר שראה בעצמו שזינתה אינו נאמן בזה"ז. ותמה הישיע"ק למה לא הגיה הרמ"א שם דאינו נאמן בזה"ז הובא בפ"ח (שם ס"ק ב') והוכיח בפ"ת מכח קושית הישיע"ק הנ"ל שדעת הרמ"א דבאומר שראה בעצמו שזינתה גם בזה"ז נאמן ע"ש. ולפענ"ד נראה שיש לדחות כמו שאבאר

הר"ן כתב בהא דמשנה אחרונה דשילהי נדרים דאינה נאמנת לומר טמאה אני לך דהוא מטעם דאינה נאמנת להפקיע א"ע מבעלה שהיא משועבדת לו. והתוס' והרא"ש ובפ"ב דיבמות) כתבו תירוץ אחר לפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהן באחר ורוב האומרת כן משקרת לכך נראה להם להתירן עכ"ד. ועוד מבואר בראשונים תירוצים ע"ז. וראיתי בספר בית מאיר (אה"ע סי' קט"ו) כתב וז"ל כי דברי הר"ן אלו אינם מספיקים אלא למה שהקשה כיון דמדינא למשנה ראשונה חייב להוציאה משום ליתא דידיה איסור זה להיכן הלך וע"ז משני דמעיקר הדין לא היתה נאמנת להפקיע את עצמה משיעבודו לגבי דידיה אבל ודאי משום ליתא דידיה שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו פשיטא דלא מהני מה שמשועבדת כדחזינן בנדרים אם אמר קונם תשמישך עלי נאסר וכו' וכל זה דלא כהיש"ש שכתב על דברי הרא"ש דס"ס מנין לנו לעיניה נתנה באחר ולהתירם מכח ספק. אלא נראה עיקר כהר"ן וז"א כי דברי שניהם צריכים אהדדי עכ"ל הבית מאיר

[טז] ולפענ"ד דברי היש"ש נכונים ודברי הר"ן מספיקים בדין שאחד"א נחלקו הפוסקים אם הוא מטעם הודאת בעל דין או מטעם נדר. ובספר שעה"מ הביא בשם מהר"י באסין שנסתפק בזה. ובתשו' חת"ס חאה"ע (סי' ק"א) ביאר הענין דקיבל עליו שיהי' זה האיסור בכלל שבועת הר סיני שאין לה היתר בשאלה עכ"ל, ולפי עניות דעתי יש לומר דהר"ן סובר דהענין שאחד"א הוא מטעם הודאת בע"ד ולכן היכא דבא להפקיע את עצמו מחזקת השיעבוד של אחר הוי חב לאחריני והיכא דחב לאחריני שוב לא אמרינן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי כמבואר בגמרא כתובות גבי האומר שטר אמנה הוא זה. והתוס' והרא"ש דלא כתבו כטעם הר"ן חשו לטעם השני שהענין שאחד"א הוא מטעם נדר והרי מצינו דיכולה לאסור על עצמה הנאת תשמיש כדרב כהנא הנאת תשמישי עליך אסור ולא מועיל השיעבוד ולפ"ז דברי הר"ן ז"ל מספיקים ולא קשה מה שהקשה הבית מאיר דהר"ן לא ס"ל דהענין שאחד"א הוא מטעם נדר ורק מטעם נאמנות ואם אינו נאמן אין כאן איסור כלל. וכן מבואר בפמ"ג יור"ד (סי' א' בש"ד ס"ק ל"ט) וז"ל עד שתירץ הר"ן ז"ל דחב לבעלה ולהכי לא מהימנא אף לגבי דידה עכ"ל וכן מבואר עוד שם (בס"ק הנ"ל) וז"ל ה"ה הוא משנה בסוף נדרים אף דשאתד"א אין לה נאמנות כיון דיש תוב לבעלה אף לגבי עצמה אינה נאמנת עכ"ל וזה דלא כהבית מאיר

[יז] ולפ"ז יש לומר הא דנחלקו הפוסקים בזה"ז אחר תקנת רגמאוה"ג אם נאמן אדם לומר שראה את אשתו שזינתה או שמאמינה או שמאמין לדברי העד תליא נמי בשני טעמים הנ"ל בדין שאחד"א לפי מה שהעלה בתשו' חת"ס (סי' ק"א ובסי' קי"א) דלשיטת הר"ן דכל המשועבד לאו כל כמיניה להפקיע שיעבודו למיעבד אנפשיה חתיכה דאיסורא ה"ה באיש כיון שאחר תקנת רגמאוה"ג כל אשה הנישאת על דעת התקנה היא נישאת והו"ל כאילו נשתעבד לה שלא לגרשה בעל כרחה ותקנת רגמאוה"ג בודאי שיעבוד דאורייתא הוא ולא מצי למיסר נפשיה עליה עכ"ד. וזה דלא כמו"ש בספר בני אהובה (פכ"ד מהל"א) לחלק בין שיעבודו לשיעבודה ע"ש. נמצא לפ"ז שהפוסקים דסבירא להו דאינו נאמן בזמן הזה סוברים דענין שאחד"א הוא מטעם הודאת בע"ד והיכא דבא להפקיע מחזקת השיעבוד הוי תב לאחריני והיכא דחב לאחריני לא אמרינן הודאת בע"ד. והפוסקים דס"ל דנאמן גם בזה"ז ס"ל דשאחד"א הוא מטעם נדר והרי יכול לאסור א"ע אף דמשועבד לה ורק גבי נשים התירו חכמים כמו"ש בספר בני אהובה (פכ"ד מהל"א) וז"ל דאין לנו לומר דרוב אנשים משקרים ולדמות הנשים הפרוצות לאנשים ואין לנו לבדות רוב מלבנו כי חז"ל בעלי מכנה וגמרא היו בקיאים אבל