דרכי שלום לד

דהוא שם לווי מדכתיב ויאמר בכתב. ולפי דיעה זו אי אפשר לפרש ויאמר דגבי יתרו רק בכתב כמו שהוכיח שם הרמב"ן א"כ מפרשינן ויאמר סתם ג"כ בכתב וראייתו של הרמב"ן רק דהוא שם לווי יען כי לא אמרינן כן רק גבי שם לווי. אמנם היכא דכתיב ויאמר סתם ואפשר לפרש הן ע"י אמירה והן ע"י כתובה לא מפרשינן רק ע"י אמירה ולא הוי כתיבה בכלל כמו דאין ירקות השדה בכלל סתם ירקות אף דהוא שם לווי ואין סתירה לדברי התוס'. וראיתי בשו"ת חת"ס אה"ע (ח"א סי' מ"ט) בסוף התשובה הביא דברי התוס' גטין הנ"ל דכתיבה לא מיקרי אמירה וכתב וז"ל וצע"ג ממה שכתב הרמב"ן עה"ת (פ' יתרו) על פסוק ויאמר אני חותנך יתרו בא אליך שאמר כן באגרת כתוב ומייתי ע"ז ראיות ברורות ובפרט מ"ש מחירם ע"ש וצ"ע עכ"ל. ולפימ"ש הדברים נכונים דאין משם סתירה לדברי התוס' ודוק

[ה] עוד העיר בשו"ת מהרש"ם הנ"ל עפ"י דברי ר"ת לענין עדות בכתב והיינו דבראוי לעדות הוי ראוי לבילה וגם אי באילם לא מהני מ"מ בפקח מהני עכ"ד. ולפימ"ש השבולי לקט הובא בשו"ת שאג"א (סי' ו') במתפלל ושמע קדיש או קדושה דאיכא מרבוותא דס"ל ששותק ושומע דשומע כעונה שראב"ש כתב היכא אמר שמע ולא ענה יצא במקום שיכול לענות אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה ודמי לדר"ז וכו' ע"ש. ועיין בר"ן (פרק לולב הגזול ד"ה וכתב רש"י ז"ל) והביא שם דעת החולקים על רש"י דהא דאמרינן דשמע ולא ענה יצא היינו דוקא בשראוי לענות אבל אם אינו יכול לענות כגון שאינו בקי או שמתפלל ואינו רשאי להפסיק אינו יוצא בשמיעה ע"ש. ואף שהפוסקים חולקים על זה היינו מטעם שכתב השאגת אריה דאין זה ענין לאינו ראוי לבילה ופיו של תבר כפיו דמי וא"כ אפילו הוא אילם שומע כעונה. אבל עכ"פ שמעינן מהא דראב"ש דצריכין בהא דר"ז להיות רואי דוקא באותה שעה. ואין זה דומה למ"ש הב"ח הובא בטו"ז או"ח (סי' ל"ב) לענין אם נדבק אות לאות בשבת שאין צריך להוציא ס"ת אחר אף דלא אפשר לתקן בשבת דשאני התם דבעינן שהספר תורה יהא ראוי לבילה והס"ת הוא ראוי ולא איכפת לן בזה שהגברא אינו ראוי כי אינו רשאי לתקנו והרי השאלה היא על ספר תורה אולם כאן האיש הוא הנידון ועליו אנו דנין והיא אינו ראוי אם כן בנידון דידן שמרחק רב היה בין האיש ובין האשה והים הפריד ביניהם ולא היה ראוי לבילה באותה שעה ומה לי אם המניעה מצד איסור או מצד ריחוק

[ו] ובאשר הצעתי הדברים לפני הגאון מהרש"ם ז"ל השיבני וז"ל ומה שכתב דכאן אינו ראוי לבילה כיון שהיה מרחוק עיין בתוס' יבמות (צ"ג ע"א ד"ה מייתי) דלענין בידו אין לחלק בין רחוק לקרוב ובפרט כיון ששלח משם מכתב הרי משעה שכתבו היה זמן שיבוא בעצמו כמו שבא המכתב ע"י בי דואר עכ"ל. והנה מה שכתב הגאון הנ"ל ז"ל דהיה זמן שיבוא בעצמו כמו שבא המכתב לפימ"ש הנתיבות (סי' כ"ת ס"ק ו') וז"ל דאף לר"ת דכשר מפי כתבם מ"מ לא הוי כהגדה בבי"ד עד שבא הכתב לבי"ד ויכול לחזור ולהגיד קודם שבא הכתב לבי"ד עכ"ל וע"ש מה שהעלה לפי זה. א"כ לפ"ז בנ"ד ג"כ עיקר הקינוי היא בעת שהשיגה מכתבו דאז היה הקיני ובעת הזאת לא היה ראוי לבילה ודוק. אך מה שהביא הגאון מהרש"ם ז"ל מדברי התוס' יבמות הנ"ל אי נימא דהענין של כל הראוי לבילה הוא כמו ענין בידו דבריו נכונים ובפרט לפימ"ש בשו"ת כנס"י (סי' פ"ב) בטעם החולקים על ר"ת משום דבעינן ראוי לבילה באותה שעה משא"כ לשלוח עדות בכתב כיון שאינו כותב בבי"ד א"כ לא הוי ראוי לבילה. וא"כ לר"ת לא בעינן שיהי' ראוי לבילה באותה שעה הערני לזה הגאון רבי אברהם מענדיל שטיינברג ז"ל אבד"ק בראדי מתשו' כנס"י הנ"ל. ולפי"ז דברי הגאון מהרש"ם ז"ל נכונים וכסברת התוס' ביבמות הנ"ל ועיין בשד"ח בכללים (מערכת כ"ף, כלל ל"ז) שהביא בזה דעת ה"משאת בנימין" (סי' ס"ב) דכלל זה לא נאמר אלא בדאורייתא וע"ש מה שהעלה בזה, והערני בני הרב הגדול מו"ה משה לייטער נ"י מש"ס עירובין (ל"ת ע"ב) "עד כאן לא פליגי עליה דריב"נ אלא בישן דלא מצי אמר אבל בניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמאן דאמר דמי" ע"ש

[ז] ובנ"ד לענין קינוי בכתב לפענ"ד יש מקום לומר לפי מה דאמרינן בגמרא סנהדרין (דף מ"ט ע"א) "צדיקים שהן בפה ולא עשו והוא באגרת עשה" הרי מבואר דיש חילוק בין אגרת לפה בענין מרידה. ולפימ"ש מהרי"ק בתשובותיו הובא באה"ע (סי' קע"ח בהגה ובטו"ז יור"ד סי' צ"ט) באשה שזינתה והיא לא ידעה שיש איסור בדבר וכתב דלא מחשיב שוגג מטעם שעכ"פ התכוונה למעול מעל באישה דהא לא כתיב כי תשטה אשתו ומעלה מעל בד' אלא ומעלה בו מעל כתיב עכ"ד. והנה פסוק זה כתיב בסוטה ואנו דנים בה מצד מרידתה בבעלה ואחר שמצינו לענין מרידה חילוק בין גוזר מפיו או בכתב י"ל מאחר שיש כח ביד האיש לקנא ולגזור על אשתו בל תסתתר כמלך על כל אדם יש גם לחלק בין גוזר ומקנא מפיו לגוזר ע"י מכתב. וזכר לדברי מהרמב"ם ז"ל (פט"ו מהל"א הלכה כ') ע"ש. שוב מצאתי בעיון יעקב שם כתב וז"ל והוא באגרת ועשה מזה קצת ראי' לאותם דס"ל דכתיבה לאו כדיבור ממש דמי עכ"ל

[ח] עוד נראה לפענ"ד לפי מה דקיי"ל בעל שמחל על קינוי קודם סתירה קינויו מחול וכאילו לא קינא לה כלל והתוס' (כתובות דף ב') הקשו דמשום חששא דזנות תיקנו שתינשא ליום הרביעי ובפ"ב דגטין