דרכי שלום לג

האנדלען" (אני משביעך שלא תתני לו לדרוך על סף ביתך ולא יהיה לך שיח ושיג עמו). והשיג ממנה תשובה על מכתבו הנ"ל. אח"כ חזר הלה מאמריקה ודר עם אשתו בביתו בשלום ושלוה. ויהי היום ונסע לאיזה עיר אדעתא ללון שם וכן אמר בביתו. אך לרגלי איזה סיבה חזר מדרכו ובא לביתו בשעה י"א בלילה וראה הנר דולק בחדר-המטות שלו והוילון לפני החלון והביט מצד החלון וראה את הנחשד ושמע שמדברים בחשאי ועמד שם לערך רבע שעה בחוץ ופתאום יצא הנחשד מהבית דרך פתח אחורנית. ולפי דעתו הרגישו שאיזה איש עומד על יד החלון לכן עזב הנחשד את הבית, והוא נכנס לביתו דרך הפתח שיצא הנחשד וראה אותו פנים אל פנים. וכאשר בא הביתה מצא את אשתו מבוהלת מאד והבטיחה אותו שברגע זה בא לשם וכל דבריה עמו היו אך שיצא משם וילך לדרכו ודבר אין לה אתו. והבעל אומר שבטח שהה הנחשד בחדר-מטתו בערך רבע שעה ומי יודע כמה שהה שם מקודם ואינו מאמין לה ולבו נוקפו ורצונו לגרשה ואם לא תאבה לקבל ג"פ יסע שנית לאמריקה ותשאר עגונה

[א] אף אם נאמר שלשון זה הוי לשון קינוי אני מסתפק אם על ידי כתב מקרי קינוי. בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' רכ"ט) כתב דע"י כתב מיקרי קינוי ע"ש. והנה לשון הירושלמי ריש סוטה די לא אתיא אלא על דמתני' הכל ממנו לקנות לה מפיו עכ"ל הירושלמי וקאי אליבא תנא דמתני' דמקנא לה עפ"י שנים ודוק ואם כי בדברי הירושלמי יש לפרש "מפיו" היינו רצונו עכ"ז לא אדע אמאי לענין גטין באה"ע (סי' ק"כ) מביא בב"י דעת רוב הפוסקים דלא מועיל בכת"י ודעת הטור לפירושו של הב"י דהגט בטל מה"ת. אם אמנם דלענין עדות כתיב מפיהם ולענין שבועה בכתב שנחלקו הפוסקים כתיב לבטא בשפתים אבל לענין גט אמאי לא מועיל בכת"י. והתומים (סי' צ"ו) הקשה על הש"י משיטת הרמב"ם ז"ל דמועיל כת"י ע"ש. ולא אדע אדמקשה מהרמב"ם ז"ל לימא מסייע ליה מהטור ומה שהקשה מהרמב"ם אפשר לומר דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל בכל מקום הרהור כדיבור דמי כמו שהעלה השאג"א (סי' ו') אם כן לדידיה ה"ה כתיבה כדיבור דמי אבל לדידן דקיי"ל דהרהור לאו כדיבור דמי יש לומר דגם כתיבה לא הוי כדיבור. והרי דעת הט"ז באו"ח (סי' מ"ז) כיון דגלי לן קרא גבי עדות דכתיבה לא הוי כדיבור י"ל בכל מקום לא הוי כדיבור ועיין בתשו' עין יצחק להגאון מקובנה (סי' ה' וסי' ו') מה שכתב בענין זה ותראה חדשות

ובתשו' מהרש"ם שם כתב דעיקר הקינוי שתדע שבעלה מקפיד בכך. ולא אדע דהרי אפילו אמר לה בפירוש שהוא מקפיד בכך בוודאי לא הוי קינוי עד שיאמר לה דוקא בלשון זה שקבעה לו התורה ואי כתיבה לא הוי כדיבור הרי לא אמר לה כלום ולא מועיל מה שיודעת שבעלה מקפיד בכך

[ב] והגאון מהרש"ם ז"ל העיר בתשובתו הנ"ל מדברי התוס' גטין (ע"א ד"ה והא) דלא מיקרי אמירה בכתב. וצ"ע מהא דחולין (קט"ז) לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן. ואך דשם הפירוש דחכמים תפסו בלשונם לשון אחר. ועיין בבכור שור שם שכתב דהיה להם איזה כונה ורמז בזה. וגם אין לדחות הא דכתובות (דף ק"ב) וקרי ליה לאמירה כתיבה עיין בר"ן (פרק הכותב) בהא דתני ר"ח האומר לאשתו דהפירוש דכתב בלא קנין. אמנם יש לפקפק מתוס' יומא (דף כ"ה ע"א ד"ה נוטל) ע"ש. שוב ראיתי להגאון מלבוב ז"ל בספרו בית יצחק יור"ד (ח"ב סי' ס"ט) הביא דברי התוס' יבמות (דף ע"א ד"ה והני מילי) וכתב הוא דכ"ש דאין לחלק בין לשון חכמים ללשון קרא ואף דאמרינן בחולין (דף קל"ז) לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן אין לחלק בלי ראי' עכ"ל. ודבריו נכונים ומוכרחים מכמה מקומות ולפ"ז ראיית מהרש"ם ז"ל מתוס' גטין נכונה דבמתני' ריש סוטה תנן אומר לה ואין כתיבה בכלל אמירה

[ג] ובשו"ת הנ"ל העיר מד"ה ב' "ויאמר חירם מלך צור בכתב וישלח אל שלמה" וכבר קדמהו הרמב"ן ז"ל על התורה (פ' יתרו). ואך אין מזה סתירה לדברי התוס' די"ל דהמלך חירם היה לו סופר וצוה בפיו להסופר שיכתוב דברים אלה לכן כתיב "ויאמר" כי הדברים שכתב הסופר, בטא המלך בפיו. ולפ"ז אין סתירה לדברי התוס' מהא דהעיר בתשו' הנ"ל מהא דאיתא במד"ר (פ' יתרו) דשלח יתרו אגרת די"ל דיתרו היה לו סופר ואמר להסופר שיכתוב זה. הלשון: "אני חותנך יתרו וגו'" ולפיכך כתיב ויאמר ותדע מהא דשמואל (ב' י"א) ויכתוב דוד ספר אל יואב וישלח וגו' הרי היכא דכתב בעצמו כתיב ויכתוב. ושם בודאי כתב בעצמו, ועיין ברש"י מלכים א' (סי' ב') ד"ה את אשרר גו'

[ד] ואף אם נימא שהמלך חירם כתב בעצמו אין סתירה לדברי התוס' הנ"ל לפי מה דאמרינן בגמרא (נדרים דף נ"ה) אמר רבא תבואה לחוד תבואת שדה לחוד ע"ש א"כ לפ"ז יש לחלק בין ויאמר סתם לויאמר בכתב ודברי הרמב"ן נכונים לפי מה דאמרינן בנדרים (דף נ"ג) מן הירק מותר בירקות השדה שהוא שם לווי ושם בגמרא ובשביעית אסור בירקות השדה ומותר בירקות הגינה הרי אף דירקות סתם לא הוי רק ירקות הגינה אעפי"כ היכא דאי אפשר לפרש על ירקות הגינה מפרשינן על ירקות השדה הואיל דהוא שם לווי א"כ ה"ה הכא אמירה בסתם לא הוי כתיבה בכלל דהוא שם לווי והיכא דאי אפשר לפרש רק בכתב מפרשינן בכתב ושפיר הביא הרמב"ן ראי' מהא דחירם