דרכי שלום ל

אעפי"כ יש בהקם השני ממש לענין שאם נסתלק הראשון יחול השני. ה"ה בנ"ד איכא למימר דיש בהמכירה השניה ממש לענין שאם תסתלק זכות מכירה ראשונה תשאר השניה בתקפה. ולפי"ז יש לומר אחר שקנה ממנו כל מה שמכר לו בפעם השניה לא קנה ממנו רק זכות מכירה השניה מפרה זו והמכירה הראשונה קיימת כמו בהא דאם נשאל על הקמה הראשונה שניה חלה עליו ואין לומר דשאני החם דאם אמר קיים ליכי קיים ליכי דאם נשאל על הראשונה השניה חלה משום דלא הוי בהשאלה מקום לחול גם על ההקמה השניה משום דאכתי לא חייל עד שישאל על ההקם הראשון אבל בכאן דהמכירה ראשונה קדמה ואפשר לומר דמה שחזר וקנה מהערל היה הקנין גם ממכירה ראשונה זה אינו דהרי מבואר בגמרא נדרים (דף צ') בהא דפליגי רבי נתן וחכמים "אמר רבא מאן חכים למיעבד כי הא מילתא אי לאו דרב אחא בר רב הונא דגברא רבה הוא דקסבר כי היכי דפליגי רבי נתן וחכמים בהפרה הכי נמי פליגי בשאלה" הרי דלרבנן גם בשאלה יכול להתיר הנדר אעפ"י דלא חל עדיין א"כ היה החכם יכול להתיר גם ההקם השני אע"ג דלא חל עדיין למאי דס"ל לרבנן אעפי"כ אמרינן דאם נשאל על הראשונה ההקם השני קיים א"כ ה"ה בנ"ד ממ"נ אי אמרינן דאין בהמכירה השניה ממש פשיטא דאין לחוש דהרי לא קנה ממנו בחזרה רק מה שמכר לו בהמכירה השניה ואי נימא דגם בהמכירה שניה היה ממש אמרינן דלא חזר וקנה ממנו רק זכות מכירה שניה והמכירה הראשונה קיימת

[ג] עוד נראה לפענ"ד לפימ"ש התוס' פסחים (דף נ"ז ע"א ד"ה אלא) דהפקר בטעות לא הוי הפקר א"כ ה"ה בנ"ד המכירה והקניה היו בטעות. ונודעו דברי המהרי"ט (חחו"מ סי' מ"ה) דאף דדברים שבלב אינן דברים מכל מקום היכא דהדברים הם בלבו ובלב כל אדם לא מיקרי דברים שבלב. ועיין בחו"מ (סי' ר"ז סעי' ד' בהגה). מיהו אי איכא אומדנא דמוכח נתבטל המקח. ובנ"ד איכא אומדנא דמוכח שאילו היה עולה בדעתו שבזה יבטל המכירה הראשונה לא היה קונה הפרה בחזרה ובפרט שכל המו"מ בפרה זו היה אך למותר וטעה בזה ובפרט כי כבר גלה דעתו בהמכירה הראשונה שאין רצונו להטפל בבכורה. ועיין בשו"ע יור"ד (סי' ש"ך) בזמן הזה מצוה לשתף עם עכו"ם קודם שיצא לאויר העולם כדי לפטרו מהבכורה ולפי"ז המכירה הראשונה קיימת. ועוד נראה לפימ"ש בחו"מ (שם בהגה) ד"במתנה דברים שבלב הוין דברים" (ע' שם בסמ"ע מה שפירש בזה) ולפימ"ש התוס' בעירובין (דף ס"ו) וז"ל לא דמי למקח וממכר ליאסר בשבת דלא הוי אלא כמתנה שאין עושין אלא להתיר טלטול ע"ש א"כ בנ"ד דכל המו"מ לא היה רק אלא כדי להנצל מאיסור חמץ והוי כמתנה ובמתנה באומדנא נתבטל המקח ועיין פ"ת (סי' ר"ז ס"ק ו') הביא מתשו' חת"ס שהוכיח מתוס' כתובות דבלוקח מטלטלין אמרינן אומדנא

[ד] ויש לדון בזה עפ"י מה שכתב הר"ן נדרים (דף ל' ע"א) וז"ל וניחא לי דאי מצית אשה לקדש עצמה לאיש ה"נ דהויא הוא דומיא דמקדיש נטיעות ממש אלא כיון דהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמרה כי תלקח אשה לאיש לאו כל כמינה שתכניס א"ע לרשות הבעל וכו' אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשויא נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר וכו' הלכך אין אנו דנין בקדושין מצד האשה אלא מצד הבעל עכ"ל, ולפי"ז אף אנן נימא במכירות כאלה שהן באות כדי להנצל מאיסור חמץ או איסור שבת או בכור הרי הערל הלז המרוצה לקנין זה תמיד הוא מבטל את דעתו ומסכים שיהי' הכל כפי חפץ היהודי א"כ אין אנו דנין בתנאי המכירה מצד הערל הקונה רק מצד היהודי. ועיין בתוס' ע"ז (דף ע"א ע"א ד"ה רב אשי) וז"ל אעפ"י ששוה יותר כפלים אפי"ה אין לחוש משום ביטול מקח שאנן סהדי שישראל גמר ואקני לנכרי כדי להפטר מן הבהמה עכ"ל וכן בנ"ד אנן סהדי שלא היתה דעתו כלל לקנות את הפרה בחזרה ועיין תשו' נוב"ת (סי' קצ"ב) ותשו' חתם סופר (סי' שי"ב)

[ה] ולדינא אדות העורות היהודי הלז שמכר העור בטל המקח והדמים חוזרים ולפמ"ש התוס' חולין (דף ל"ו ד"ה סלקא) ובתוס' בכורות (דף כ"ה ד"ה שער) דלא הוי אסור אלא מדרבנן ואף דמבואר בשו"ע יור"ד (סי' פ"ו סעי' י') "אין מוכרין ביצת נבילה וטריפה לעכו"ם שמא יחזור וימכרם לישראל" אף דביצת נבילה לא הוי רק מדרבנן הרי דגם איסורא דרבנן אסור למכור לעכו"ם בדבר שיש בו חשש שיחזור ימכרהו לישראל מ"מ בנ"ד הוי תרתי דרבנן דאיסור העור הוא מדרבנן וגם הא דדבר חשוב לא בטל לא הוי רק מדרבנן כמבואר בפוסקים ואף דבתשו' נו"ב חושש להחמיר גם בחרתי דרבנן ועיין בפ"ת יור"ד (סי' ש"ח סק"ה) מ"מ בצירוף מה שכתבתי נראה לפענ"ד להתיר למכור את העורות לנכרי זה שמכר מכבר את הפרה ורק ימכרם להנכרי חוץ מדמי איסור שבהם ועיין בדעת תורה (סי' נ"ז) ודוק: סימן יז

חיים ושלום לכבוד בן אחי יקירי ה"ה הרב הגאון מו"ה נתן נטע לייטער שליט"א אבד"ק זאלוזיץ יע"א

מכתבך השגתי. מה שהבאת קושיא בשם הריט"א שהקשה על הכ"מ שכתב דאין לוקין מ"מ על הספק והקשה מהרמב"ם ז"ל שכתב דכל ספק בשחיטה לוקין מ"מ וע"ז כתבת לתרץ דלכאורה יקשה