דרכי שלום כב

הוא הדין הביעור שטעון שריפה הוא גם כן לאתר זמן איסורא ואם נימא דתשביתו לפ"ז אינו כוללת גם הביטול דבאמת לאחר זמן איסורא לא מצי מבטל ליה אם כן שפיר ילפינן מנותר דהוא בשריפה ולאח"ז איסורו וכמו לשיטת התוס': סימן יא

לב"ח הרב החריף הירא ושלם כש"ת מ' יצחק געללעסני (זצלה"ה)

[א] מכתבך הגיעני ואשר כתבת ליישב קושית הטו"ז בהקדמתו ליור"ד עמ"ש התוס' בקידושין דמה שרוצה הוי הן והקשה מהא דגיטין אתקין שמואל בגיטא כו' וכתבת ליישב עפ"י דברי הר"ן נדרים (דף י"א) דהא דאתקין שמואל בגיטא לא משום דס"ל כר"מ אלא דחש לבי"ד טועין וא"כ יטעו גם בזה עכ"ד

בהא איכא פלוגתא עיין גיטין (נ"ה) איכא למימר טעי בדרב ירמיה ועיין במ"א (סי' ק"י ס"ק ו') דבשלמא הבדלה וכו' וסברת התוס' מוסכמת. ועיין בתשו' חכם צבי (סי' קל"ז) שכתב ליישב קושית הט"ז וביאר דברי התוס' דלעולם קיום התנאי תשוב הן בין שהוא בקום ועשה בין בשב ואל תעשה. ומ"ש התוס' מה שאנו רוצין חשוב הן ר"ל אותו צד מהתנאי שאנו רוצין לקיים המעשה הוא נקרא הן לאפוקי הרצון הפשוט שאינו לקיים המעשה אלא לבטלו אין זה מיקרי אנו רוצין שהרי הוא רוצה לקיים הגט ולגרשה עכשיו שהוא חולה אף שהוא יותר היה חפץ שלא יחלה ולא ימות מכל מקום קיום מעשה הגט תלוי באם ימות עכ"ל ע"ש

ומה שהבאת קושיא על הא דיליף ר"ע טעם כעיקר מגעולי מדין דילמא הצריכה התורה הגעלה משום חשש בשר בחלב דלכולי עלמא הוי טעם כעיקר מה"ת. הנה אם אמרינן טעם כעיקר אסור מה"ת אז אסור לבשל בשר בכלי חלב או להיפוך אבל אי אמרינן דטעם לא הוי כעיקר מה"ת אז די לנו לאסור טעם כעיקר בב"ח בישול ממש לא בבלוע מהכלי וחילוק זה מבואר בפמ"ג (בפתיחה להל' בב"ת ד"ה טכ"ע) ע"ש

[ב] ואשר הבאת קושית האור חדש שהקשה לשיטת הפוסקים דטעם כעיקר מותר מה"ת בשאר איסורין ורק בב"ת אסור א"כ איך יליף הש"ס בבכורות דחלב מותר מדאסרה התורה בב"ת דילמא לעולם חלב אסור והא דאסרה התורה בב"ח להיות טעם כעיקר עכ"ק. ונראה לפענ"ד לתרץ דהנה הפמ"ג בשער התערובות (ח"ב פ"ב ד"ה ודע) כתב דלרש"י שסובר טעם כעיקר דרבנן היינו דבטל הוא ברוב מה"ת אף באינו מינו ע"ש וכן כתב החוו"ד (סי' ק"ה ס"ק ב') והנה התוס' בע"ז (דף ס"ה ד"ה הבגד) הקשו והרי בשר בחלב דכל אחד לחודא שרי ועירובו אסור ואפי"ה בטל וי"ל שאני גבי בב"ת דדרך בישול אסרה תורה דגלי לן קרא בהדיא דבטל עכ"ל

נמצא לפ"ז דהא דטעם כעיקר מותר מה"ת משום דהטעם בטל ברובא והא דגבי בב"ח טכ"ע אסור מה"ת משום דהיתר בהיתר לא בטיל ולפי האמת היה הדין שלא יתבטל בב"ח אף בששים ורק דגילתה התורה דאי ליכא טעמא בטל משום דדרך בישול אסרה תורה ועיון פמ"ג שם בשער התערובות ודוק. ולפ"ז לא קשה קושית האור חדש שהקשה אם טכ"ע לא הוי מה"ת איך הוכיח הש"ס דחלב מותר מדאסרה תורה בב"ח דלמא התורה אסרה משום טכ"ע דהרי עיקר הטעם דגבי שאר איסורין מותר וגבי בב"ת אסור משום דגבי שאר איסורין בטל ברובא מתורת אחרי רבים להטות ובב"ח הוי היתר בהיתר ולא בטל א"כ לפ"ז ליכא למימר דהא דאסרה התורה טעם כעיקר בב"ת היכא שבישל בשר בתוך החלב ואסרה תורה החלב משום פליטת הבשר דהא החלב ממילא אסור וע"כ להיפוך דהתורה אסרה את הבשר משום שנבלע בו החלב וזה ליתא דאה החלב אסור בטל ברובא דאיסור בהיתר בטל ברוב גם בא"מ

ועפי"ז יש לבאר הש"ס (חולין ק"ח) אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבב"ת מאי טעמא לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש אע"ג דליכא נו"ט נמי א"ל רבא דרך בישול אסרה תורה. והנה התוס' שם הקשו על פירש"י ע"ש. והפ"י במסכת פסחים הקשה וז"ל ויש לתמוה דכל אריכות הלשון שלא לצורך הוא ובפשיטות הו"ל לאביי למימר טעמו ולא ממשו בכל האיסורין דאורייתא דילפינן מבב"ת עכ"ד. ולפי הנ"ל ניחא דרש"י ז"ל מפרש דאביו ורבא פליגי בהא ואביי הוכיח מדתנן דבב"ת בנו"ט ידעינן דטכ"ע בשאר איסורין אסור מה"ת דליכא למימר דבשאר איסורין הטעם בטל ברובא וגבי בב"ת היינו טעמא דלא בטל משום דהוי היתר בהיתר דלפ"ז אפילו ליכא טעמא נמי דהיתר בהיתר לא בטל וע"כ דלא מן השם הזה ורק מטעם דטעם כעיקר אסור מן התורה וע"ז השיב לו רבא דרך בישול אסרה תורה ולעולם אימא לך דבעלמא הטעם בטל ברובא ובב"ח היינו טעמא דהיתר בהיתר לא בטל ודקשיא לך אי הכי אפילו ליכא טעמא נמי זה ליתא דדרך בישול אסרה תורה וכסברת התוס' דגילתה התורה להדיא דבטל היכא דליכא טעמא ודוק: סימן יב

שוכט"ס לאחי חביבי הרה"ג המפורסם חכם השלם כקש"ת מו"ה דוד