דרכי שלום כא

סימן ט

בספר מנ"ח (מצוה רל"ב) העלה דהמכשיל לחברו באיסור דרבנן עובר אלפ"ע דאוריתא דלא עדיף מעצה שאינה הוגנת דעובר מדאוריתא ע"ש. וראיתי שכבר כ' זאת בתשו' פ"י (תחו"מ סי' ט') ודקדק מדברי הרשב"א ז"ל וז"ל דנראה דאיסור לפ"ע אפילו באיסור דרבנן עובר מה"ת דהתורה אמרה סתם שלא להכשיל אדם א"כ כיון שאסרו חז"ל דבר זה א"כ אם מכשיל באותו דבר הרי הוא עובר אלאו של תורה אף שהאיסור עצמו אינו מה"ת

והנה בתשו' שערי דורא (סי' קמ"ט) הקשה ע"ז מגמרא גיטין (דף מ') לענין עבד שנשא ב"ח בפני רבו יצא לחירות וכו' מי איכא מידי דאיהו עביד איסורא ולעבדיה לא מיעבד והקשה לפי דברי הרמב"ם ז"ל דעבד ושפחה אין איסורן לבוא בקהל אלא מדרבנן מאי פריך מי איכא מידי הא הוא עצמו כשנשא שפתה אינו אלא איסור דרבנן משא"כ משיא ב"ח לעבדו הרי הוא עובר אלפ"ע מה"ת עכ"ד

ולפענ"ד לק"מ דהרי מבואר ברמב"ם (פ"א מהל' ממרים) שהעובר על איסור דרבנן עובר בל"ת שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עכ"ל ע"ש. והא דספק דרבנן לקולא כבר תירצו דהחכמים התנו להקל בספיקם כמבואר שם בלח"מ בשם מהרמ"ט ע"ש וכן הוא בזוהר הרקיע. וזה רק בספק אבל בודאי איסור דרבנן הרי הוא עובר אעשה ול"ת של תורה וא"כ מה לי הלאו דלפ"ע או לאו דלא תסיר ודוק. ועיין בתשו' שו"מ מהד"ת (ח"ד סי' מ"ח) ועיין בספר שד"ת בכללים (מערכת האלף אות שצ"ט) מה שהביא בענין זה: סימן י

בגמרא פסחים (דף י"ב ע"ב) אמר ר' יהודה אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י ז"ל שלא בשעת ביעורו בתחילת שש וכל שש דאכתי מדאורייתא שרי אבל בשעת ביעורו בשבע שהוא מוזהר מה"ת השבתתו בכל דבר עכ"ל. והתוס' הקשו על פירש"י דמנותר יליף ר"י דחמץ בשריפה ונותר אחר איסורו טעון שריפה וכמו כן חמץ ומפרש ר"ת דשלא בשעת ביעורו היינו אחר שש אבל בשעת ביעורו דהיינו בשש השבתתו בכל דבר ע"כ. והקשה הפ"י על שיטת רש"י מהא דקאמר בגמרא שם (דף ה') אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת. ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה ופירש"י כר"י דיליף מנותר וקשה מכאן על שיטת רש"י דכתב דעיקר הפלוגתא דר"י וחכמים היינו שלא בשעת ביעורו מתחילת שש אבל לאחר זמן איסור השבתתו בכל דבר וא"כ מאי קאמר ר"ע הכא ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה הרי לרש"י אחר זמן האיסור השבתתו בכל דבר והרי כאן קאי ביו"ט וכן הקשה בשג"א ע"ש

ואמרתי ליישב בהקדם פלוגתא דר"מ ורבנן בשבועות (דף ל"א) ר"מ סובר דון מינה ומינה ורבנן סברי דון מינה ואוקי באתריה. והנה בגמרא פסחים (דף ד') דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ופרש"י ז"ל דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה בלב הוי השבתה. והתוס' הקשו על פירש"י וכתבו דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שביטלו הוי הפקר ויצא מרשותו ע"ש

והר"ן ז"ל כתב לבאר שיטת רש"י שזה שאמרה תורה תשביתו הוא יכול לקיים באחד משני דרכים או שיבטל בלבו כל חמץ שיש ברשותו ויוציאנו במחשבתו מרשותו ומדאורייתא בהכי סגי או אם לא ביטל בלבו צריך מה"ת שיבדוק אחריו בכל מקום ויבערנו מן העולם ובביעור זה שנחלקו ר"י וחכמים במה יבערנו עכ"ל הר"ן. ובגמרא פסחים (דף ו') הבודק צריך שיבטל דילמא משכחת לה לבתר איסורא ולא ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל ע"ש

ומעתה נכונה שיטת רש"י ז"ל דמאחר דלשיטתו תשביתו כוללת ביטול וביעור ועל ביעור זה נחלקו ר"י וחכמים ר"י יליף מנותר דטעון שריפה והוא סבר דון מינה ואוקי באתריה ואחר שלמד מנותר דטעון שריפה שוב אמרינן דון מינה ואוקי באתריה דמאחר דתשביתו כוללת ביטול וביעור והביטול הוא דוקא קודם זמן איסורו דלאחר זמן איסורו לא מועיל הביטול א"כ אמרינן דגם זה הביעור דיליף מנותר דהוא בשריפה הוא קודם זמן איסורו כמו הביטול כיון דשניהם הם מלשון וממשמעות דתשביתו. ויש להמתיק הדברים עפ"י מה שכתב הר"ן בנדרים (דף ד' ע"ב בד"ה משום) ושם הקשה הר"ן דנקיש נדרים לנזירות ונימא דסתם נדרים שלשים יום וכתב דליתא דלשון נדר כולל נדרי הקדש ונדרי איסור דשפיר דמי לאקושי נדרים להדדי עכ"ל. וכן הענין בנ"ד דלשון תשביתו כוללת ביטול והבערה שפיר דמי לאקושי להדדי. והנה כ"ז לשיטת רש"י דהביטול הוא מטעם תשביתו אמנם לשיטת התוס' דהביטול הוא מטעם הפקר א"כ ר"י דיליף חמץ מנותר הוי כל דינו כמו נותר ודוקא לאתר זמן איסורו ואין לביעור ענין עם הביטול ודוק

וכ"ז למאי דקיי"ל דהך תשביתו הוא מערב יום טוב אבל בהא דרבי עקיבא דס"ד דהוא ביו"ט אם כן ממה נפשך אם נימא דהך תשביתו כולל ביטול וביעור אם כן גם לבתר איסורא מצי מבטל ליה אם כן