דרכי שלום כ

ולענין הלכה וכו' וכן נמי בנודר עצמו דלא אמר אלו מסתברא דלקולא נקיטי דכיון דבכי האי גוונא גבי איסור הנאה דעלמא ליכא למימר דחלופיהן כגידוליהון דמי אלא מדרבנן בעלמא וכדפרישית לעיל הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא עכ"ל הר"ן והקשה הגאון מהר"י ז"ל הא בדבר שיל"מ גם ספק דרבנן אסור והניח בצ"ע ולפי הנ"ל ניחא דיש לומר דהר"ן סובר היכא דהוה לו חזקת היתר ספיקו מותר אפילו בדשיל"מ

ולפי"ז אין מקום לקושיתו דלר"י דס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא הוא ספיקו שרי דלענין זה הדרן לדינא דדשיל"מ ספיקו אסור אף בספיקא דרבנן דמעולם לא היה לו חזקת היתר ע"ז ואדרבה למה יכניס את עצמו לספק איסור בדבר שאפשר בשאלה והוי דשיל"מ. ונראה דאין לחלק בין ספק נדר לוודאי נדר לענין דשיל"מ. וראיתי באיזה ספר שבתשו' הר"ן מחלק בזה דסברת הר"ן הוא עפ"י מה דקיי"ל דאין חכם מתיר אלא א"כ חל הנדר והרי בכאן הוא מימרא דרבא בנדרים (דף י"ט) ורבא ס"ל בנדרים (ד' צ') דחכם מתיר קודם שחל הנדר וכן כתב הריטב"א שם דרבא לא ס"ל כרב פפי וע"ש בר"ן

[ג] והנה בגוף הדין דהיכא דהחיוב הוא לכתחילה מדאורייתא ובדיעבד שרי אם צריך מספיקא ליזהר לכתחילה הדבר מפורש דלשיטת הראב"ד ז"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה מה"ת וכתב הש"ך ביור"ד (סי' צ"ט ס"ק ז') דבדיעבד גם דעת הראב"ד ז"ל כמ"ש המחבר וכן כתבו הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל בשמו וכתב הפמ"ג (בש"ד ס"ק הנ"ל) וז"ל הנ"מ אם ספק אם נפל איסור תורה לתבשיל באינו מינו אם אין מבטלין מן התורה אסור להוסיף ואם מדרבנן הוי ספק דרבנן ולקולא עכ"ד הרי מפורש בדבר שבדיעבד מותר אם לכתחילה אסור מן התורה גם בספק אסור לכתחילה ודו"ק: סימן ח

לב"א הרב הגדול מו"ה משה לייטער שליט"א אבד"ק זבלוב יע"א

ע"ד שאלתך בבכור שלא נפדה בקטנותו ונתגדל אצל דודו הגיע לשנת י"ג ושאל אם הוא מחויב לפדות את עצמו או חיישינן דלמא הוא עדיין קטן

בתשו' "זכרון יוסף" (חיור"ד סי' כ"ו) מבואר שיהי' בן י"ג שנה דוקא דאע"ג שחייב בכל המצוות מדרבנן משהגיע לחינוך היינו דוקא במצוות שיוכל לקיימן גם אחר שיגדיל משא"כ במצוה זו דפדיון שאם יקיימנה עכשיו לא יוכל לקיים שוב כשיגדיל עכ"ד מביאו בפ"ת (סי' ש"ה ס"ק כ"ה) נמצא שצריך שיהי' גדול דוקא

ולא נקרא גדול עד שיביא ב' שערות כמבואר ברמב"ם (פרק ב' מהל"א הלכה י"א) וכן הוא בשו"ע (חו"מ סי' ל"ה) ועיין באו"ח (סי' נ"ה סעי' ה' בהגה ובמ"א שם ס"ק ז') וז"ל כיון דתפלה הוא דרבנן ע"כ. ועיין במ"א (סי' קצ"ט ס"ק ז') אבל להוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב' שערות ע"י בדיקה דהא ב"ה ג"כ דאורייתא הוא ולא סמכינן אחזקה עכ"ל

ומבואר בשו"ע ואו"ח סי' תרי"ו סעי' ב') בן י"ג שנה שלא הביא שתי שערות חייב להשלים ומבואר בהגה דחיישינן שמא נשרו הסימנים עכ"ל. והנה מלשון המחבר שכתב חייב להשלים מדברי סופרים והוא כלשון הרמב"ם לכאורה נראה דעת המחבר כדעת הרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא ולכאורה נראה גם באיסור כרת דעת הרמב"ם ז"ל דרק מדרבנן לחומרא ולא כיש מחלקין וצ"ע ואכמ"ל

עכ"פ בנ"ד הוי ספק איסור תורה וחיישינן שמא נשרו הסימנים וכבר הוא מחויב לפדות את עצמו ואך בענין זה לענין ספק איסור וממון יחד נודעת מחלוקת הראשונים כמבואר בר"ן (נדרים דף ז') לענין ספק ממון עניים שדעת הרשב"א ז"ל דהוי ספק איסורא והר"ן חולק עליו ע"ש. ועיין ב"מחנה אפרים מה שכתב על דברי הר"ן. ומאז תמהתי מה שלא הקשה הר"ן על הרשב"א מהא דספק בכור דקיי"ל דאין מוציאין מידו. אח"כ מצאתי שהעיר בזה הרי"ט אלגאזי ועיין בשו"ע (יור"ד סי' רנ"ט סעי' ה' בהגה) וע"ש בטו"ז וש"ך. ועכ"פ לענין ספק בכור קיי"ל דהוי ממון ואין מוציאין מידו כמבואר בגמ' ושו"ע. ויש להסביר הדבר דכבר הקשה מהר"י באסין למה קיי"ל ספק ממונא לקולא והרי הוי ספק גזל ומהראוי לומר דספק איסור גזל הוי ספק איסור ולחומרא וכתבו ליישב דהתורה לא אסרה כי-אם גזל ודאי ולא ספק. ועיין בתומים. וכן הוא הענין דספק בכור דספיקא דאיסורא גריר בתר ממון ולקולא ולכן נראה דפטור לפדות את עצמו כעת דשמא קטן הוא עדיין ובפרט לפי מה שהעלה הרי"ט אלגאזי (בסוף פרק ראשון ממסכת בכורות אות י"ד) דאינו עובר בעשה אם אינו פודה אותו אחר שלשים יום ובכל עת וזמן שיפדה אח"כ מקיים מצות פדיון בזמנו ע"ש. א"כ בודאי אינו מחויב לפדות את עצמו קודם שהביא ב' שערות ואף להדיעה שהביא שם בריט"א שעובר עליו בכל יום אחר השלשים יש לומר לפי מה שכתבו התוס' (פסחים דף כ"ט ע"ב ד"ה "רב אשי") שהמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר עליו באותה שהייה וא"כ בנ"ד שמשהה כדי לקיים מצות פדיון כתקונו אינו עובר באותה שהייה ע"כ נראה לפענ"ד שימתין בפדיונו עד שיביא שתי שערות ויקיים המצוה כתקונה. ועיין באו"ח (סי' תנ"ז סעי' ב' בהגה) ושם במ"א (ס"ק ט') ובשערי תשובה (ס"ק ג'). שוב ראיתי בשד"ח בכללים (מערכת כ"ף כלל צ"ב) שהאריך הרבה בענין כהנים בזה"ז ע"ש: