דרכי שלום יט

באות ל"ט (בד"ה "וראיתי להריטב"א") כתב וז"ל דזה פשוט לענין ממון זה כלל גדול בדין הממע"ה אפילו לענין מתנות כהונה דאיכא מצות נתינה כדאמרינן לענין ספקת הגר ולענין ספק בכור בהמה טהורה וספק פ"ת דבכמה דוכתי במתני' אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה עכ"ל ומבואר שם לשיטת התוספות והרא"ש אפילו רב מודה ועיין בר"ן נדרים (דף ז' ע"א בד"ה "ולענין הלכה") מה שחולק עם הרשב"א ז"ל ועיין במחנה אפרים מה שכתב על דברי הר"ן ז"ל הרי לפנינו דקושית שעה"מ קשה ודו"ק

[ג] לפענ"ד נראה ליישב קושית השעה"מ לפימ"ש המהרש"א (חולין דף י"א) דמיעוט דטריפה הוא מיעוט דלא שכיח לפ"ז יש לומר דלמיעוטא דלא שכיחא לא חיישינן. ואין להקשות לפ"ז א"כ איך יליף הש"ס בחולין מזה דאזלינן בתר רובא כבר כתב הפמ"ג (ביור"ד סי' ל"ג בש"ד סק"ה) דמה"ת אין לחלק בין מיעוט בין לא שכיח ע"ש. אבל אחר שנתברר דאזלינן בתר רובא שפיר יש לחלק לענין ממון בין מיעוט דשכיח למיעוט דלא שכיח כאשר מצינו דמוציאין ממון ע"י חזקה טובה כמו חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו וכדומה חזקה טובה דאתיא מכח סברא ואין להקשות דאמאי חיוב לפדות את בנו דילמא לאו אביו הוא ואין הולכין בממון אחר הרוב די"ל משום דאיכא רובא וחזקת כשרות של האם ובכה"ג מהני אף בממון וכמו שכתבו התוספות (כתובות דף ט"ז) על הא דפריך הש"ס כיון דרוב נשים בתולות נישאת וכתבו בתי' דהקושיא היא אפילו לשמואל משום דאיכא חזקה המסייעה להרוב ע"ש ויש לפלפל בזה בסוגיא דחולין י"א

[ד] ומה שכתבת ליישב קושית הגאון ר"ץ האלבארשטאט ז"ל על דברי התוס' שכתבו בשם ר"ת דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא דא"כ איך משכחת לה בת כהן בשריפה דדילמא לאו אביה הוא ואי משום רובא הרי ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא דבריך נכונים

והגאון הגדול ר"י ענגעל ז"ל אמר לי ליישב קושית הגאון מהר"ץ הנ"ל דסברת התוס' הוא דבענין דין מיתה יש שני ענינים. ענין ובערת הרע מקרבך שהוא מוטל על בי"ד וזה נתקיים בכל מיתה שהומת. וענין השני הוא מצד הנידון לקיים מיתה הכתובה בו לכפרה. והנה תורת הרוב לא נאמר רק על הספק. אבל זה שלא נסתפק לא נאמר בו דין רוב כלל ולכן גבי נסקלין בנשרפין שהספק הוא לבי"ד ידונו בסקילה וקיים הבי"ד מצות ובערת הרע מקרבך ולענין הנידון לא שייך ענין רוב דהוא יודע במה נתחייב ולגביה ליכא ספק ואין זה ענין לשריפת בת כהן כי היכי דמספקא לן מספקא לה ושפיר אזלינן בתר רובא: סימן ז

מה שכתבתי להגאון מאוה"ג מהרש"ם זצללה"ה

ספרו היקר של הד"ג "דעת תורה" לנכון הגיעני וראיתי בפתיחה להלכ' שחיטה (אות ל"ו) העלה היכא דהחיוב לכתחילה הוא מדאורייתא אף דבדיעבד שרי מ"מ מספיקא צריך ליזהר לכתחלה דהוי ספיקא דאורייתא אף דבדיעבד שרי. והנה הד"ג הביא ראי' מנדרים (דף י"ט) על ספיקו לא מצי מגלח והקשה הר"ן וכו' ותירץ דה"מ בדיעבד אבל לכתחילה אסור וקשה הרי הוא ספיקא דאם אינו נזיר הרי הוא נדבה ושרי ובע"כ כמ"ש. ושוב הקשה דר"י ס"ל דחב"ע לאו דאורייתא וא"כ ספקו שרי. ואני תמה דלכאורה נדרים ונזירות אפשר בשאלה והוי דשיל"מ ואפילו ספק איסור דרבנן אסור ועיין בטו"ז יור"ד (סי' ק"ב ס"ק ג') ואף דמבואר בגמרא נדרים (נ"ט) דקונמות הוי מצוה לאיתשולי עליהן משום דר' נתן ולכן הוי דשיל"מ ובכאן קאי לר"י ור"י ס"ל בנדרים (דף ו') דאיכא נזירות נדבה וא"כ לא הוי חוטא וליכא מצוה ולא הוי דשיל"מ זה ליתא דהרי הטעם לר"י מבואר שם בגמרא "חסידים הראשונים היו מתאווין להביא קרבן חטאת" ובכאן עיקר חסר כי לא מצי לאתויי חטאת ואם הוא מהחסידים לא היה לו לעשות תנאי כמבואר ברמב"ם (בפ"י מהל' נזירות) אם אעשה או לא אעשה הרי זה רשע ואם רצה להביא חטאת היה לו לנדור בהחלט ועיין בר"ן במשנה נדרים (דף ט') "אבל הכשרים מתוך שכוונתם רצויה ושלימה ואין בנזירתם שום נידנוד עבירה קרי נזירתם נדבה" עכ"ל. והרי בכאן עובר בבל תאחר ועיין בש"ס נדרים (דף ד') דסד"א הואיל אם גילח על אחת משלשתן יצא לא לעבור עליה בבל תאחר קמ"ל וא"כ איכא מצוה לאיתשולי והוי דשיל"מ ולא מקילין בספיקא ולפ"ז אין ראי' משם דלעולם יש לומר היכא דבדיעבד שרי מספיקא מותר לכתחלה ושאני התם דהוי דשיל"מ וממילא אין מקום לקושיתו שהקשה דר"י ס"ל דחב"ע לאו דאורייתא היא וא"כ ספיקא שרי דז"א דבדבר שיל"מ גם ספק דרבנן אסור

[ב] ובגוף הראי' יש להעיר לפימ"ש הצל"ח ובנוב"ת (חאה"ע סי' ל"ח) דלא אמרינן דדשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקו אסור אלא בדבר שלא היה לו חזקת היתר אבל בדבר שהיה לו חזקת היתר ונולד בו ספק איסור דרבנן גם בדבר שיל"מ ספיקו מותר ועיין פ"ת יור"ד (סי' ק"י ס"ק י"א) ולפ"ז ראיית הר"ג נכונה דבנדרים היה לו חזקת היתר. ועפי"ז יש ליישב קושית הגאון מו"ה יוסף ז"ל מפוזנא שהקשה ב"שארית יוסף" על מה שכתב הר"ן בנדרים (דף מ"ז ע"ב) וז"ל