דרכי שלום יז

של נשבר שייך גם לענין כלי-ישיבה. אמנם בנ"ד דהא דפשוטי כלי מתכות אינם מקבלים טומאה כשחברם לקרקע לאו מטעם דהם כנשברין, אדרבה, דנעשה על ידם המלאכה שנעשו לכך לחברם לקרקע ולהמשיך המים על ידם ורק דכן הדין דאם הם מחוברים לקרקע הרי הם כקרקע ואינם מקבלים טומאה והרי הם ככלי גללים וכלי אבנים שאף שכלים הם אינם מקבלים טומאה והיתר זה לא שייך כלל לענין כלי קיבול להכשיר המים מאחר שדין שאובים אינו תלוי כלל בקבלת טומאה ולא נעשה שום קלקול בהכלי שנאמר שהרי הוא כמו שנתקלקל כולו ולא נוכל לומר רק כמו שבטל העיקר לגבי קרקע ואינו מקבל טומאה כמו כן בטל הטפל דהיינו הקיבול ואינו מקבל טומאה ומאי אהני לן בזה דהרי הוא ככלי גללים וכלי אבנים דאינם מקבלים טומאה אעפי"כ המים שבהם הוי שאובים ודו"ק: סימן ד

שוכט"ם לב"א היקר הרב הגאון כו' מו"ה נתן נטע לייטער שליט"א אבד"ק זלוויץ יע"א

מכתבו הגיעני ואשר בדק לן באשה שלא בדקה ולא הרגישה שלשה ירחים ואח"כ הוכר עוברה אי נימא דהכרת עובר מועיל למפרע או דוקא משלשה חדשים ואילך היא בחזקת מסולקת דמים ובשו"ע אין ביאור לד"ז עכ"ל

[א] הדבר מפורש דרק משהוכר עוברה היא בחזקת מסולקת דמים עיין במשנה נדה (דף ז' ע"ב) מעוברת משיודע עוברה ועיין שם בהרא"ש (סי' ג') ועיין שם במעיו"ט (אות י"ג) וז"ל ופירש הרשב"א דטעמא שהוא כחולה ודמיה מסולקים ומשהוכר עוברה ראשה ואבריה כבדים עליה אבל קודם לכן לא עכ"ל. הרי מפורש ברשב"א דרק מאז ראשה ואבריה כבדים עליה. והמעיין בש"ע יראה שמבואר כן כ"פ. שוב מצאתי בתשו' שו"מ מהד"ת (ח"ב סי' פ"א) שכתב כן וע"ש

[ב] ואשר נסתפק במבכרת שהפילה נפל זכר אי צריך קבורה דבש"ע אינו מבואר רק בשחטה ונמצא טריפה ומבואר באחרונים ה"ה מת אבל בנפל אינו מפורש עכ"ד

הדבר מבואר ומפורש עיין ש"ס בכורות (דף ג' ע"א) מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מנפלים דאע"ג דלאו בני חיותא נינהו קדשו דאמר מר פטר שגר בבהמה ועיין פירש"י ועיין משנה חולין (ע"ז ע"א) המבכרת שהפילה שוליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תקבר. ועיין שם בגמרא מאי טעמא אמר רב אוקיא בריה דרב אמי וכו' והוי להו זכרים מעוטא ע"ש היטב הרי מפורש ודו"ק

[ג] ומה שנסתפק בקדושין (דף ס"ו) בהכחשה לאו כלום הוא ובשלח ואחוי נאמן אי נאמן דוקא שמחויב לברר אכן אם אח"כ אי אפשר לברר אינו נאמן או נימא דנאמן לגמרי עכ"ד

לפענ"ד יש לפשוט מהא דנסתפק הפמ"ג ביורה דעה (סי' נ"ג בש"ד ס"ק ט"ו) וז"ל יש לחקור חקירה אחת וגדולה היא אלי והוא בספק חסרון חכמה דלא מחשיב לספק אי נאבד הדבר ההוא ואינו לפנינו יש לומר דהוי ס"ס גמור או נימא כיון דאלו היה לפנינו לא היה מחשיב ס"ס עכשיו שנאבד לא עדיף מאיתא לפנינו ויש לאסור עכ"ל. ועיין בספר לבושי שרד (בפתיחה לטריפות עצמות אות מ"ה) שכתב וז"ל והגע עצמך נשמט הגף ספק מחיים ספק אחר שחיטה שאינו נחשב לספק ספקא ושאלו לחכם ואסרו ושוב נאבד הגף והריאה אטו נאמר שחוזר העוף להכשירו וזה ודאי לא יעלה על לב לעולם והכי נמי אף שלא אסרו חכם עדיין ולא שאלוהו כבר נעשה טריפה מיד שנודע הספק ההוא עכ"ל. ועיין בגמרא כתובות (דף כ"ג ע"א) ודו"ק

[ד] וקושיתו בגמרא (ב"ב דף קנ"ג) בפלוגתא דר"י ור"נ בהכחשה דהנותן והמקבל אם היה שכיב מרע או בריא בשעת המחנה וע"ז הקשה דהרי עיקר הטעם דש"מ חוזר הוא משום דאין אדם נותן כל אשר לו ומשום הכי חוזר א"כ גם כאן נימא הכי דודאי היה שכיב מרע עכ"ד

ואני תמה על תמיהתו דאנה מצא אומדנא נגד טענת ברי וכל האומדנות שבש"ס כי היכי דמספקא לן איך היה דעתו הכי נמי מספקא ליה לזה המקבל איך היה דעת המזכה ומה זה ענין לזה שטוען טענת ברי: סימן ה. לב"א הרב הגאון הנ"ל

מכתבו הגיעני והביא דברי הפוסקים לחזק קושיתו בגמרא (ב"ב דף קנ"ג) בהכחשה דהנותן והמקבל אם היה בריא או שכיב מרע בשעת המתנה והקשה דנימא דודאי היה שכיב מרע דחזקה דאין אדם נותן את כל אשר לו והאריך בזה

[א] כעת נראה לפענ"ד ליישב קושיתו דהנה המל"מ בפ"ט מהל' זכייה (הלכה כ"ב) הקשה על דין זה דעל הא דאמרו בגמרא שכיב מרע שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר דחיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר וכתב הרשב"א ז"ל דהא דחיישינן ומוציאין מיד הנותן היינו משום דבע"כ בשקנו מידו איירי דאי לא הרי הוא מתנת בריא ולא קנו וא"כ כיון שלא נהג זה