דרכי שלום טז

מהנקבים דהמבי"ט מיירי שהנקבים בהחבית היו כשפוה"נ כמבואר להדיא בדבריו וביאר דברי המהרי"ט דהוא סובר כמו שאם היה בחבית נקב בשוליים או מן הצד נקב כשפוה"נ סמוך לשוליים באופן שלא תוכל לקבל מים כל שהוא דאז היה מותר לטבול אף בתוכה דשוב לא הוי כלי ולא גזרו רק על כלי כמו כן לא גזרו על המים העליונים מה שלמעלה מהנקבים שיהיו דינם כמו מים שבתוך הכלי מטעם שלמעלה מהנקבים לא תוכל החבית להחזיק ולהכיל שום מים ולא חשוב כלי כלל למעלה מהנקבים ולא גזרו על מים העליונים האלה ואם כי יש על מים העליונים חשש שאובים כי נתערבו עם המים שבתוך הכלי לא איכפת לן כי מים שאובים נטהרין בהשקה ולא גזרו רק על מים שבתוך הכלי שלא יטהרו בהשקה ולא על מים שאובים שאינם בתוך כלי ומים הללו עדיפי ממים שאובים שלא באו לכלל שאובים מעולם היות כי באו להחבית והכשרם עמם. ואין להקשות עמ"ש דמים העליונים למעלה מהנקבים אין עליהם רק דין מים שאובים א"כ למה כתב המבי"ט כשנפסק הקילוח מן ההר אותם המים שיורדים אז ממקום פסיקת הקילוח עד הטבילה הן כשאובות הרי קיי"ל בשאובין שהושקו פעם אחת אעפ"י שהופסקה ההשקה נשארו בהכשרן לעולם כמבואר בשו"ע (סי' ר"א סעי' נ"ב) דז"א דאין אנו אומרים דהמים חוזרין ונפסלין רק דאנו אומרים דהם נעשו פסולין מחדש דרק כשיש חיבור להמעיין דאז מדינא גם המים שבתוך הכלי למטה מהנקבים כשרין ע"י השקה רק פסולין משום גזירה ואז אמרינן דעל המים שלמעלה מהנקבים לא היתה הגזירה כי אינם בתוך כלי כי למעלה מהנקבים לא מיקרי כלי אבל כשנפסק המעיין ואין שם ארבעים סאה לחברם ולהשיקם הרי נעשו שאובים מחדש ככל המים שבתוך הכלי שלא נפסלו עוד משום גזירה רק מדינא ואין חילוק בין מים העליונים למים התחתונים אחר שנתערבו, והבן היטב ועיין תשו' נוב"ת (סי' קל"ט) ודו"ק

[ח] עוד הביא בתשו' הנ"ל דברי מהרי"ט שכתב דשאובה שהמשכוה כולה איכא כמה רבוותא דמכשרי כהוראת חכמי המערב שהביא הרמב"ם ז"ל עכ"ד. גם דבריו הללו הם בלתי נכונים (במח"כ) דמבואר בשו"ע (סי' ר"א סעי' ל"ו) ואם חקק בו גומא אחת קטנה קודם שקבעו נעשה כולה על ידה כלי והקשה הש"ך (בס"ק ע"ז) דהרי הם באים למקוה בהמשכה ושאובה שהמשכוה כשרה ותירץ דהכא מיירי שבא להביא מים למקוה שאין בה רוב מים כשרים דאינה כשרה אלא כשיש במקוה רוב מים כשרים עכ"ל. ובנקה"כ חזר מזה וכתב וז"ל נמשכתי אחר לשון הרא"ש שכתב כל המים העוברים על הגומא הוי שאובים אבל האמת הוא לאו דוקא אלא כל הצינור חשוב כלי ע"י אותן הגומות וכמש"כ הטור וצריך לפרש כמובן הוא ט"ס וצ"ל וא"כ אין צריך לפרש דמיירי שבא להביא מים למקוה שאין בה רוב מים כשרים אלא כיון שהצינור הוי כלי הרי הם באים למקוה מן הכלי שלא בהמשכה עכ"ל ותמהתי על הבאר היטב (בס"ק נ"ה) שכתב שם וז"ל וי"ל דהכא מיירי שבא להביא המים למקוה שאין בה רוב מים כשרים אלא כיון שהצינור הוי כלי הרי הם באים למקוה מן הכלי שלא בהמשכה כ"כ בנקה"כ עכ"ל שם, והמעיין יראה דאין פירוש לדברים אלו ואני תמה איך לא הרגיש כי יש ט"ס ודו"ק והרי מפורש יוצא מפי כהן גדול שבאם יש גומא בהסילון נעשה כל הסילון כלי ולא הוי המשכה כלל ועיין בשלטי הגבורים בגמרא ב"ב (פ"ד) שהביא דברי הרמב"ם ז"ל והטור והחליט דכל הדף נעשה כלי ע"י אותה גומא קטנה יע"ש

[ט] ומה שכתב כת"ה בתשו' דנעשה לחברם בקרקע בתשו' נוב"ת (סי' ק"ט) כתב על קושית השואל וז"ל אני תמה מה ענין שאובה שתלוי רק בשם כלי ואף שאינו מקבל טומאה ובזה לא מהני אפילו חקקו על מנת לקבעו שאינו מקבל טומאה מ"מ שם כלי עליו בתלוש עכ"ל וכן הוא בספר בית מאיר (סוף הלכות מקואות) וכן הורה הגאון רבי מרדכי באנעט ז"ל בתשו' פרשת מרדכי (סי' י"ז) ובתוס' חדשים יע"ש

[י] וראיתי בתשו' מהרש"ם (ח"ג סי' ק') שהמציא היתר לפי המבואר בפי"ג מכלים (משנה ט') גבי תיבה אף דבפתחה מצדה טמאה מדרס וטמא מת מ"מ בנפתחה למטה חכמים מטהרין מפני שבטל העיקר דהיינו מה שראוי לקבל בטל נמי הטפל טומאת מדרס וכן במשנה שם גבי משפלת שנפחתה וכן בפ"כ מכלים (משנה א') ורמב"ם פכ"ד מכלים (הלכה י"א) ולפ"ז בנ"ד דעיקר תשמיש הכלי להוליך המים גם בנעשה נקב לקבל מ"מ נקרא טפל נגד עיקר תשמישו להולכת המים וכיון שנתבטל העיקר נתבטל גם הטפל ענ"ד שם (באות ט')

ולפענ"ד אין זה דמיון דשם כלי מתכות פשוטיהן ומקבליהן טמאין נשברו טהרו כמבואר בפי"א דכלים (משנה א') ומבואר ברמב"ם פי"א מכלים (הלכה ב') כל זמן שהכלי יכול לעשות מעין מלאכתו הוא כלי וחשוב כלי שלם וכל שאינו עושה מעין מלאכתו בכלי מתכות טהור יע"ש והיינו דאם אינו עושה מעין מלאכתו הרי הוי כנשבר ודין זה בין בפשוטיהן בין בקבוליהן. אמנם כשאדם עושה כלי כמו תיבה שעיקר עשייתה הוא לקיבול ולפעמים לישיבה וכאשר נתקלקלה ונפחתה שאינה ראויה עוד לקבלה והרי היא כשבורה אז לא נחשבה כלי כלל אם כי עוד ראויה לישיבה עכ"ז עיקר עשיית הכלי היתה לשם הקיבול ואינה ראויה לתכלית מלאכתו העיקרית שנעשה בכינה תחלה לשם כך ומפני שבטל העיקר בטל הטפל שהרי לולא העיקר לא היה עושה כלי זה בשביל הטפל לחודו והרי זה כאילו נשבר הכלי ואינו ראוי לתשמישו כלל וההיתר