דרכי שלום קיד

וכ"כ בסוף ספר "גט פשוט" (כללים כלל ה') דבכמה דוכתי אשכחן כמה אמוראי דפוסקים הלכה כדברי היחיד. וכן דעת הראב"ד פ"ק דעדיות וכו' שאם יראה בי"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו. ופירש הראב"ד יסמוך עליו ויקבע הלכה כמותו כמו שמצינו באמוראים שקובעים הלכה כיחידי הראשונים בכ"ד אף על פי שהמרובים חולקים וצריך טעם למה והלא רובא דאורייתא. ונראה לי דהא דאמרינן רובא דאורייתא היינו כשנחלקו בשעת מעשה הסנהדרין או הבי"ד שנשאלה שאלה לפניהם אז פוסקין הדין והולכין אחר הרוב. אמנם אותו הדין והפסק אינו נשאר כן הלכה קבועה לדורות שלא יוכלו בי"ד אחר לחלוק על אותו הפסק שהרי אמרה תורה אל השופט אשר יהי' בימים ההם ואם יבא בי"ד אחר ונראה לו טעם אחר סותר אותו דין ואפילו לא ימצא טעם אחר אלא דמסתבר טעמו דיחיד לפעמים פסקו כיחיד לגבי רבים עכ"ל

וכת"ה הוסיף וכתב וז"ל אבל בדבר שצריך לקבוע הלכה לדורות איך אפשר לומר שיהי' מחויב לפסוק כמו שנאמר בספר או מקובל בע"פ שהיה בזה מחלוקת יחיד ורבים ונאמר אחרי רבים להטות דילמא יש עוד הרבה חכמים אחרים בעולם שדעתם נוטה להיפוך עכ"ל. בתומים שם כתב סברא זו להסביר דעת האומרים דמצי לטעון קיום לי כמיעוט נגד הרוב, כי לא ידעינן מהו הרוב כי אין אנו בקיאים בכל דעת חכמי הדור וסברתם יע"ש שהאריך והרחיב סברא זו ודחה זאת וז"ל כי לפ"ז אף באיסורים באיסור תורה כרת ומיתת בי"ד איך אזלינן בתר רוב פוסקים ובספק קידושין דיש בהן ספק אשת איש וחשש ממזרים איך אזלינן בתר רוב פוסקים. וזאת חקת התורה למה לא נאמר ג"כ כהנ"ל אולי שמעו המרובים דעת המיעוט חזרו בהם או אולי אינו הרוב כי רבו החולקים רק נחנו לא נדע עכ"ל יע"ש

ולפענ"ד נראה דגם בזה אזלינן בתר רובא שלפנינו לומר שדעת רוב החכמים כדעת הרוב שלפנינו דעכ"פ ספק הוי וגם כי לעולם לא יתברר דבר ברור וסוף סוף נסמוך על הרוב וכדמיון זה שהעלה הנו"ב (חיור"ד סי' נ"ז) בענין ס"ס שצריך לברר ע"י בדיקה אם אפילו אחר הבירור אכתי לא יבורר לנו רק ספק אחד והספק השני אי אפשר לברר אף שאם כבר היה נתברר לפנינו הספק הראשון שוב ממילא לא היינו מתירין על הספק השני לבד שהרי לא היה אלא ספק אחד ממילא אזלינן לחומרא מכל מקום עתה שעדיין לא עמדנו על הבירור ויש לפנינו ס"ס אין אנו אחראין כלל לעמוד על הבירור ואנו מתירין מטעם ס"ס בלי שום בירור כלל עכ"ל

וביאור הדברים כי מה שאמרה תורה אחרי רבים להטות לא נאמר רק בדבר ספק והיינו כשנחלקו הסנהדרין או בי"ד בשעת מעשה באיזה דין אלמלא גזרה התורה אחרי רבים להטות לא הי' באפשרות להבי"ד לחתוך את הדין כמשפט שגדול הדיינים אומר איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב, כי הבי"ד בכלל היה כאיש אחד המסתפק איך הדין לפיכך גזרה התורה אחרי רבים להטות. וכמו שהסביר הרמב"ם ז"ל ענין חזקה שאל"כ יבוא הדבר לאין תכלית וכענין תנור של עכנאי (ב"מ נ"ט) שפירש"י (ד"ה "כל") ע"י מעשה שאירע נשאלה הלכה זו בבית המדרש שנפלה טומאה לאויר תנור זה וחזרו ועשאו על גביו טהרה וטיהרם רבי אליעזר והביאום ושרפים לפניו עכ"ל. אמנם כאשר יבוא אותו דין לפני בית-דין אח"כ או לפני דיין שדעתו מכרעת ואינו מסתפק כלל בדין זה וברור לו שעפ"י התורה הדין כן לא נאמר ע"ז "אחרי רבים להטות" **(אמר המגיה בהגהמ"ח שליט"א: עיין רא"ש סנהדרין ס"ד סי' ו':)** שלא נאמר רק על הספק וכענין הא דקיי"ל יבש ביבש חד בתרי בטל ופירש"י דכתיב "אחרי רבים להטות", והיינו באינו ניכר דגזרה תורה דנהפך האיסור להיות היתר ומותר לאדם אחד לאכול כולן ביחד להרא"ש ומה"ת כן הדין אף להרשב"א כמבואר בט"ז (יור"ד סי' ק"ט) ואחר שנתערב ונעשה היתר מתורת רוב אם בא אחד והוא מכיר את חתיכת האיסור אסורה עליו מה"ת כמו קודם הביטול והיינו כי לא עליו אמרה תורה אחרי רבים להטות רק ע"ז שמסופק. והיינו הך בדיינים דמאחר שלא נדע איזה טעם וסברא היא האמת והר"ז כהתערובות שלא נדע איזה האיסור ואיזה ההיתר. ואם כי בדיינים מכירין כל דיין לא איכפת לן כי לא זה הוא הספק והספק הוא על הטעם והסברא והר"ז כהתערובות איסור בהיתר. ועל הספק אמרה תורה אחרי רבים להטות. ומה שכתבו הפוסקים בזה אינו ענין לנ"ד. הם דיברו במורה או דיין שבא לדון ולהורות באיזה דין והוראה, ונמצאו בפוסקים דיעות חלוקות, איך יתנהג המורה לעשות כפי תורה והרי הוא כמסתפק בדין והרי נכלל בכלל אחרי רבים להטות ככל ספק דאזלינן בתר רובא אבל זה שדעתו מכרעת וברור לו עפ"י התורה שכן הדין והרי זה כזה שבא ומכיר איזה חתיכה אסורה אין לו עסק כלל עם אחרי רבים להטות שלא נאמר רק על הספק וזה שפסקו בגמרא כדברי היחיד

וגדולה מזו מצינו שהרי"ף כתב (סוף פ"ק דב"ב) וז"ל: וקפסקי רבוותא דהילכתא כרשב"ג משום דמסתבר טעמיה. והרא"ש שם הביא דברי הרי"ף וכתב ורבינו חננאל כתב דאיכא מאן דאמר הלכה כתנא קמא והכי מסתבר טפי דכיון דקיי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים לית לן לאכרועי מילתא טעמא