דרכי שלום קיג

להגהות מרדכי דהרי זה כהאי דהלך בעלה למד"ה ואי אפשר לחלוץ דיש לחלק בין איסור מיתה לאיסור לאו היכא דיש סברא וכאמור גם ההיתר שכתב הרדב"ז כיון שהוכבד עליו חליו לא היה בו כת לבעול. ובפ"ת שם ציין להנו"ב קמא (סי' ס"ט). המעיין בנו"ב יראה מה שהביא השואל מדברי הט"ז (סי' של"ה ס"ק ה') ומדברי הש"ך (סי' קצ"ה ס"ק י"ט) והנו"ב מודה לזה שאין יצרו מתגבר כ"כ עד שיבא עליה בעבירה יע"ש. והרי גם ההיתר זה איכא בנ"ד וכל ההיתרים של הרדב"ז איכא בנ"ד זולת ההיתר האחרון ששידך אחרת וע"ז יש בנ"ד כמה צדדים להתיר כמו שביארתי

[טו] וגם עוד יש היתר בנ"ד במה שכתב המשנה למלך (פ"ו מגירושין) בשם תשו' רדב"ז שאם פירסה נדה ונתייחד עמה בפני עדים לא חיישינן לה דמסתמא לא עבר על איסור כרת והמשנה למלך הסכים עמו. ובספר אבני מלואים (סי' ל"ג) הביא משו"ת הרשב"א ז"ל שאינו סובר כן וכבר האריך בשו"ת בי"צ שם ליישב השגתו וביאר דשיטת הרדב"ז שריר וקיים יע"ש

[טז] שוב ראיתי בשו"ת שערי דיעה (סי' קס"ז) בדבר שכ"מ שגירש את אשתו מחשש שלא תפול לפני יבם וסרה מחלתו ונתייחדו בפני עדים ואח"כ חזר למחלתו ושל"ח וכתב שם וז"ל ולענ"ד סברא זו לבד יספיק להתיר בנ"ד לפמ"ש האחרונים דגם אצלה אמרינן חזקה זו דאינה עושה בב"ז דאל"כ הא הקדושין תלוי בדעת שניהם ובכה"ג אמרינן דעתה שבודאי לא נתרצית להתקדש לו אז ואף שהוא רק אומדנא בעלמא הנה כל עיקר חשש קדושין הוא בכאן רק מתורת אומדנא וחזקה דאין רצונם שיהי' בעילת זנות ובכה"ג אתי אומדנא להיפוך וכו' ובאמת דין משנתינו דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדקי איירי בגט ברי ולא בשכ"מ המגרש מפחד מיתה כי בזמן התלמוד לא הוי ברירא זכות האשה ורצונה בגירושין אף במקום יבם וכדסלקא בבעיא ביבמות (דף קי"ח) ואפילו צווחה להתגרש אמרינן דילמא חזרה בה דילמא רחמא ליה להיבם משא"כ עתה דלא נהגינן ביבום לא שייך כ"כ סברא זו וכמ"ש היש"ש והט"ז לענין זיכוי הגט בזה"ז פשיטא דמצד האומדן דעת אמרינן שלא נתרצה להתקדש לו ואתי אומדנא זו ומבטלה האומדנא שהיא יסוד הקידושין מעיקרה עכ"ל ודבריו נכונים וברורים

[יז] וכן ראיתי בשו"ת יד מאיר (סי' נ"ג) בשכ"מ שגירש בחליו אשתו מחמת שלא תצטרך לחלוץ ואח"כ נתייחדה עם בעלה וישבה אצלו לשרתו והעלה באם היא אומרת שהיתה נדה דנאמנת ול"ק דתמיד תהא נאמנת לומר שלא נבעלה במגו דאי בעי אמרה נדה הייתי דאם אומרת טהורה היתה רק לא נבעלה הוי מגו במקום עדים אבל אם אומרת שהיתה נדה אז לא הוי עדי ביאה עכ"ד. וכן בנ"ד דהיא אומרת שתוכל לברר שהיתה בנדתה בכל משך הנ"ל. עוד העלה בתשו' הנ"ל דבנ"ד שהיה חולה ולא היה מי שישמשנו ולצורך חולה יתכן דמותרת להתייחד עמו ומצוה קעבדת ובכה"ג לא אמרינן ה"ה ע"י ה"ה ע"ב דלא אמרינן כן רק היכי דאין לה שום טעם ידוע למה נתייחדה עמו יע"ש שמביא ראי' לזה וכן כתב ההיתר דלעיל דאין לחוש שבא עליה בתורת קדושין לקלקל מה שגירשה מחמת זיקת יבם ואומדנא כזאת מהני גבי שכ"מ מה"ת ואפילו אם קידשה בחליו היה מקום לומר דאדעתא שימות לא יקדשה כלל ומכ"ש דיש אומדנא דמוכח דודאי לא קידשה כלל עכ"ד. וכבר ביארתי באריכות בכמה צדדים להתיר וכפי הצעת שאלתו שאין באפשרות שיחלוץ לה היבם הנני מסכים להתיר אשה זו להנשא בלי פקפוק ויצרף לנו אחד מהמורים המובהקים: סימן סט

שוכט"ס לכבוד ידידי מחו' הרב הגאון המפורסם תפארת ישראל והדרו שלשלת היוחסין כקש"ת מו"ה מנחם מאניש באב"ד שליט"א אבד"ק טרנופול יע"א בהמ"ס היקר "חבצלת השרון"

אחדשה"ט ספרו הבהיר לנכון הגיעני וברכתי ברכת הנהנין כי הפליא לעשות וכדי שלא אהי' כמסייע שאין בו ממש אמרתי לכתוב להד"ג איזו הערות מה שראיתי בחפזי להעיר על דבריו היקרים

בסימן ב' (חאו"ח) הביא קושיא "דאמאי קיי"ל כר"י נגד רב ושמואל או הלכה כרבי עקיבא מחבריו והא קרא כתיב אחרי רבים להטות" - תמהתי על כת"ה שלא הביא מה שמבואר בגדולי אחרונים: בתומים (בקיצור ת"כ אות קכ"ג קכ"ד) כתב וז"ל: כי אמרינן לילך בתר רוב ומקרא מלא אחרי רבים להטות היינו כשדנין על המעשה ועל נדון גמור אז מחויבים אנחנו לעשות כפי התורה אשר יורהו הרוב ולעשות כהוראתו. אבל אם דנו בדינים שלא למעשה הבא לפניהם רק קבעו הלכה לדורות בזו ודאי לא שייך אחרי רבים להטות ורשות ביד בית-דין שאחריהם לחלוק ולקבוע הלכה כמיעוט נגד הרוב כפי דעתם ושיקול סברא כדתנן בעדיות ולמה נשנו דברי יחיד בין מרובים לבטלה שאם יבא בי"ד אחריהם יסמוך עליהם ופירשו הראב"ד והרמב"ם בהל' ממרים דיש רשות ביד בי"ד לקבוע הלכה אפילו כאחד נגד רבים עכ"ל: