דרכי שלום קו

בשעטנז והבאת מהא דגמרא שבת (דף כ"ט ע"ב) "מוכרי כסות מוכרים כדרכן". אין לי פה הספר הנ"ל לראות אם הביא מזה אבל לפי הנראה אין ראי' משם. ומה שכתבת "אבל אין להתעקש ולומר שמוכרי כסות מכרו את הבגדים רק לעכו"ם" לפענ"ד אין זה שום עיקשות ויש לדחות ולומר דמיירי שמכרו לעכו"ם **(אמר המגיה הנ"ל עיין תוס' ב"מ (מ"ח ע"ב) שכתבו: "דא"כ תקשה להו מתני' דנתנה לבלן דליכא לאוקמא בבלן נכרי ולא בבלן ישראל" ודוק:)** או לישראל הקונה על מנת למכרו

[יא] ומה שכתבת **(עיין לעיל סי' כ"ט בהערה:)** בהא דסנהדרין (דף ק"ד) מפני מה מנו את יהויקים וכו' והקשית תיפוק ליה דמשום הכי לא מנוהו עם הני שאין להם חלק לעוה"ב משום שהיה הרוג מלכות שכן אמרו הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי הוי להו כפרה. - שתי תשובות בדבר: חדא, דאם ראו חכז"ל שחטאו גדול כל כך עד שראוי היה להמנות עם אלה שאין להם חלק לעוה"ב לא שייך להקשות משאר הרוגי מלכות. ועוד, דלא היה מהרוגי מלכות כלל. ובמלכים ב' כ"ד כתיב וישכב יהויקים עם אבותיו וברד"ק ר"ל שמת אבל לא נקבר עם אבותיו שהרי לא נקבר כלל כמו שכתב אלא בא על דרך ויאסף אל עמיו עכ"ל. ובד"ה ב' ל"ו כתיב ויאסרהו בנחשתים להוליכו בבלה ופירש"י ולא הוליכו ממש אלא בדרך מת והשליכו נבלתו עכ"ל. והיינו שבדעת נבוכדנצר היה להביאו חי בבלה והוא מת בדרך ואם כי הא גרם מיתתו לא היה בכלל הרוגי מלכות וזה פשוט: סימן סח. לרב אחד

מכתבו הגיעני. וע"ד שאלתו בשכ"מ שגירש את אשתו שלא תהי' זקוקה לחליצה והיה חולה מסוכן בעת הגירושין ואחר שנתגרשה נשארה בביתו ונתייחדה אתו כדי לשרתו כי לא היה זולתה מי לשרתו ואחרי איזו ימים שבק לן חיים והיא אומרת כי זה כמה זמן שהיו מופרשים זמ"ז והיתה בנדתה כי לא טבלה כלל ולא ידעה כלל שאסור היה לה להתייחד אתו בכה"ג שהיה מוטל על ערש דוי חולה מסוכן. ואדרבה בדעתה היה שמצוה קעבדת והמה מוחזקים לכשרים שלא יעברו ח"ו על איסור נדה. וגיסה הוא מעבר לים ואין באפשרות שיבוא למקומה או שתסע היא אליו. והוא מקום עיגון. וכ"ת ביקש ממני להזדקק לענין החמור הזה ולכתוב לו חוו"ד

[א] הרמב"ם (פ"י מהל"ג) ובש"ע אה"ע (סי' קמ"ט ס"ב) נתייחד עמה בפני שני עדים והיו שני העדים כאחד וראו הוא והיא את העדים אם היתה מגורשת מן הנשואין חוששין לה שמא נבעלה והן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה לפיכך היא ספק מקודשת וצריכה גט מספק ע"כ, והפוסקים הביאו מפירש"י גטין (דף פ"א ד"ה בשלא ראוה שנבעלה) שכתב וז"ל והא דמצריכינן גט שני משום דאמרינן כיון דלבו גס בה ודאי בעל עכ"ל. וכן פירש"י שם (ד"ה הן הן) וז"ל כלומר כיון דראו שנתייחדה אין צריך עדות של ביאה גדול מזה ודאי אנן סהדי כיון דגייסי אהדדי לא פירשו זה מזה עכ"ל. דמשמע דדעת רש"י ז"ל דבנתייחדו יחדו מן הנשואין צריכה גט בודאי. ואני שמעתי ולא אבין דהרי כלשון הזה ממש כתב רש"י ז"ל בכתובות דף י"ג ע"ב ד"ה לזו יש עדים שנבעלה דכיון שנשבית בין הנכרים והם פרוצים בעריות כולנו עדים שנבעלה. וכן כתב רש"י (שם ד"ה פרוצים) וז"ל והא ודאי נבעלה עכ"ל. ופשוט דכוונת רש"י דהוי ודאי מכח הרוב. ובתוס' שם (ד"ה השבתנו) נ"ב וז"ל ואע"ג דמיעוט עכו"ם אין פרוצים מ"מ חשבינן ליה ודאי בעולה מן הרוב הפרוצים יע"ש. ושם בגמרא (דף כ"ז ע"ב) הכי השתא התם ודאי איכא עדים דאיכא מיא הכא ודאי איטמי חששא הוא ובמקום חששא אמרינן ופירש"י ודאי איטמי בתמיה עכ"ל, וצ"ע בהא דאמר רבא בההוא דנהר פקוד מה לי לשקר דהרי אמרינן בגמרא ב"ב (דף ל"ג ע"ב) אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן. ואפשר דבתר דאמר לו אביי קיבלה ממנו או אפשר דיש לחלק בין אנן סהדי דנהר פקוד לשם. ועכ"פ מבואר בגמרא דבשבויה לא הוי רק חששא

ובתשו' הרשב"א (סי' אלף קע"ט) הובא ברמ"א אה"ע (סי' מ"ב ס"ד) מי שקידש דרך חור שבכותל והיא אומרת שלא שמעה שקידשה נאמנת במגו שיכולה לומר שלא היתה ידה רק יד אחרת יע"ש. ומפורש ברשב"א שם וז"ל ובמקום חששא אמרינן מגו דומה למה שאמרו בשילהי פ"ב דכתובות בעי רב אשי וכו' ומשני מי דמי התם כיון דאיכא מיא מה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן הכא חששא בעלמא הוא ובמקום חששא אמרינן עכ"ל הרי דהרשב"א ז"ל למד דין קידושין מהך דכתובות והרי מפורש בפירש"י בכתובות (דף כ"ג) על מה שאמרו שם בגמרא דבשבויה הקילו ופירש"י וז"ל דחששא בעלמא היא דאיכא שמא נבעלה לנכרי ונפסלה לכהונה עכ"ל. ועכ"ז פירש רש"י (שם דף י"ג) והא ודאי נבעלה. ועיין תוס' כתובות (דף כ"ג ע"א) וז"ל ולמאי דס"ד מעיקרא דעדי שבויה ניחא דהוי ספק ספיקא ספק אם נשבית או לאו ואת"ל נשבית ספק לא נטמאה עכ"ל. ועיין בב"ש אה"ע (סי' ז' ס"ק י') וז"ל כיון דנשבית וקיי"ל עכו"ם פרוצים בעריות קרוב לודאי דנבעלה עכ"ל. ובמחבר שם (סי' ט') אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה הואיל והדבר