דרכי שלום קב

מידו ופירש"י ז"ל דבעומד יום או יומים ושתק ואח"כ ערער לא מהני דהשתא קא הדר ביה ולמדוהו לטעון כך וא"כ הכי נמי בנ"ד אם היה עושה הפשרה והגט באונס היה לו לערער תיכף אחר שקיבל חפציו וכיון ששתק ולא ערער מיד גילה דעתו שעשה הכל ברצונו הטוב והגט כשר דהוכיח סופו על תחילתו אחר שעשה הגט כדינא ואמר שעשה ברצונו דבכהאי גוונא שעמד יום או יומים אחר שקיבל את שלו ולא ערער גם אם יחזור בו אח"ז ויערער אינו כלום וזה יסוד גדול בהיתרא דהך איתתא והלכתא רבתא לכמה מקומות עכ"ל והביא ראי' משו"ת הרשב"א שבב"י חו"מ (סי' שט"ז) ומשו"ת רשד"ם חו"מ (סי' שכ"ג) ומשו"ת שער אפרים (סי' קל"ג) דהוכיח סופו על תחילתו. וכן בנ"ד אם היה זה מערער על הגט אח"כ אז היה לנו לחוש אבל אחר ששתק גילה דעתו שהכל היה ברצונו כפסקו של מהרש"ם ז"ל הנ"ל

[ז] והנה במה שאמר "איך בין ארעסטירט" (שמו מאסר עלי) מחשש מסירת מודעה פשוט שאין זה מסירת מודעא רק דרך שיחה בעלמא וכבר ביאר כת"ה מכמה פוסקים ודבריו נכונים ולפענ"ד אין בנ"ד כלל ענין מודעא, דענין מודעא הוא שזה מכריחו לעשות דבר והוא מוסר מודעא לפני עדים בהעלם מזה שמכריחו ומוסר ומודיע לעדים שמה שיעשה יעשה באונס. והיתכן למסור מודעה בפני הצד שכנגדו המכריחו לבטל לפניו מה שיעשה

[ח] ועוד יש לנו יסוד להיתר בנידון דידן דמבואר בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' ל"א) וז"ל דלא מהני מודעא אלא בשבא בשעת הודאה ומסר מודעא על מה שהיתה כוונתו לעשות שהוא בטל אבל כגון שטר מודעא זו שהוא מוכרח להודות לדבריהם ולכרות ברית עמהם והכל הוא באונס ואח"כ נתחדש שהסכימה דעת שתי הכתות ובררו דיין ביניהם לפשר ולגזור כל מה שיראה בעיניו כי בשעת מודעא לא היה יודע זה ועדיין לא הסכימה בברירת הנברר לא מהני מודעא לבטל מה שנתחדש אח"כ דשמא אז היה סבור שאין דרך אלא להודות בעל כרחו לדבריהם ככתוב בשטר המודעא ואחר שנתרצו בברירה שמא נתרצה בלב שלם ועכשיו חוזר בו עכ"ד. (הובא במ"ש) הרי מפורש במהרי"ט דאם נתחדש דבר מה שלא היה עוד בשעת מודעא לא מהני המודעא. וכן בנידון דידן שאחר שאמר "איך בין ארעסטירט" נתחדש ענין חדש ונעשה פשר והושלש לבטחון כרצונו דאין בזה חשש כלל. ובפרט ועיקר שלא חזר בו כלל וזה ברור. ואדות שלא נעשה ביטול מודעות כבר האריך כת"ה ודבריו מספיקים ולא אוכל להאריך יותר כי חש כחי וקשה עלי העיון ובפרט הכתיבה ודעתי מסכמת להכשיר הגט ומותרת להנשא בלי חשש כלל: סימן סז. ב"ה יום ב' פ' נח תרצ"ב

שוכט"ס לבני היקר וחביב הרה"ג חכם וסופר כש"ת מו"ה משה לייטער שליט"א בהמ"ס "זוטו של ים"

אחדשה"ט מכתבך היקר עם ח"ת לנכון הגיעני ומה שכתבת לדחות מה שכתבתי מהא דכתובות (דף ס"א ע"ב) בהא דרב אשי שקל באצבעתיה אנח ליה בפומיה א"ל אפסדתא לסעודתא דמלכא דשמעינן מזה דמותר להציל את עצמו בממון של אחרים במקום פקוח נפש. ואמרת לסתור ראייתי הנ"ל כי שם מיירי בסעודתא דמלכא עכו"ם ורב אשי לשיטתו דסבר גזל עכו"ם מותר והבאת את דברי התוס' בבא מציעא (דף מ"ח ע"ב ד"ה נתנה) שכתבו וז"ל "ועוד דבהגוזל בתרא (דף קי"ג) משמע קצת דרב אשי סבר גזל עכו"ם מותר דקאמר רב אשי הוה קאזיל בארבא חזי שבשא דגופנא תליא לבר ותלו ביה קטופי א"ל לשמעיה זיל חזי אי דעכו"ם נינהו זיל אייתי לי. שמע ההוא עכו"ם אמר ליה דעכו"ם מי שרי. א"ל דעכו"ם שקל דמי, ישראל לא שקל דמי. משמע דסבר גזל עכו"ם מותר ובשביל ששמע העכו"ם הוה מתרץ דבריו עכ"ל. ולפ"ז אין ראיה מהא דרב אשי אלו דבריך

[א] התוס' כתבו "משמע קצת" כמסתפקות בזה ולא שבקינן משום הא מה שכתבו התוס' בבבא קמא דף קי"ג בשם הר"י בפשיטות "שכן היה דעתו מתחילה כמו שהשיב לנכרי וכו' וכל הנך שמעתא לא אייתי אלא הנך דאסרי גזל הנכרי" עכ"ל. ואין ספק מוציא מידי ודאי **(אמר המגיה בהגהמ"ח שליט"א: אמנם התוס' (ב"מ מ"ח:) פתחו ב"משמע קצת" אבל סיימו: ב"משמע דסבר גזל עכו"ם מותר" ומטעם זה באו לידי מסקנא "דרב אשי הדר ביה כדהוכיח לו רבינא" כלומר ממה דאמר "משיכה בנכרי אינה קונה". ואין זה סתירה בתוספות כי מי ששנה זו לא שנה זו כי בבבא קמא הם דברי ר"י ובתוס' ב"מ הנ"ל הם דברי ר"ת או ריב"א או אחר מבעלי התוס'. עיין יד מלאכי כללי התוס' (סי' כ'):)** וכן כתב שם הרא"ש בסי' י"ב וז"ל נראה שכן היתה דעתו מתחילה דלא מייתי הכא שום תנא או אמורא דסבר גזל הגוי או גניבתו מותרת עכ"ל. וכן נראה דעת הפוסקים שפסקו דגזל עכו"ם אסור ואם איתא דרב אשי ס"ל דגזל עכו"ם מותר היה להם לפסוק כרב אשי דמאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי. **(אמר המגיה הנ"ל: אמנם כן דעת התוס' קדושין (דף מ"ה ע"ב ד"ה "הוה") אבל אי משום הא לא אריא אחרי שמחלוקת בין בעלי התוס' בכונת רב אשי וסברתו תפסו קצת פוסקים לחומרא:)** ועיין שם ברי"ף וברא"ש (סי' י"ב הנ"ל) וז"ל וקיי"ל כרב אשי דבתראה הוא עכ"ל: