דרכי שלום קא

דאין לחוש רק לכתתילה אבל לא בדיעבד מהאי טעמא לחודא דתלה גיטו בדבר אתר ואח"כ כתב אבל אם כבר גירש מפני זה ואפילו גירש מכת שבועה שעשה מעצמו לגרש הגט כשר הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך והיינו שכתב זה על ואפילו דגירש מכת שבועה שזה דומה לאונס אז אנו צריכין לטעם השני שעשה מעצמו ולא אנסוהו על כך. ביארתי זאת כי יש נ"מ רבתא לנידון דידן כי בדין זה שכתב הרמ"א אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש באמת איכא שני הטעמים ולפ"ז בנ"ד חסר לנו טעם השני דהרי האונס בא לו על ידי אתר. ולתכלית זו דקדקתי בדברי הרמ"א שביאר בעצמו רק הטעם הא' להורות לנו שבדיעבד די לנו טעם זה לחוד ורק בנשבע שדומה לאונס הוצרך לטעם השני והדברים ברורים. ויצא לנו דלדעת הרמ"א בנ"ד בדיעבד הגט כשר ודוק. ואך עומד לנגדנו גדול המורים הבית מאיר שכתב וז"ל ומה שכתבו תו טעם והוא בש"ע לא מיקרי אונס מאתר דתלה גיטו בדבר אחר ויוכל ליתן הקנסות ולא יגרש צ"ע דאם כן בכל אונס שאנסוהו בממון שסיפק בידו ליתן אם לא יגרש נמי נימא דאינו אנוס מדיוכל ליתן הממון. וכבר מוסכם בתו"מ (סי' ר"ה סעי' ז') דאף אונס ממון חשוב אונס להכי לע"ד צ"ע אם יש להקל נגד הרשב"א כמו בנידון דידיה אף בדיעבד עכ"ל. ולכן חובה עלינו לצאת ידי חובתנו לחפש היתר גם לדעת הרשב"א ז"ל

[ב] ונראה דנידון דידן אינו ענין כלל לדינו של הרשב"א ז"ל דשם באמת לא רצה לגרשה כמבואר בלשון הרשב"א שבב"י כי נתחרט ומיאן בדבר והללו מתרין בו מצד הקנס עד שהלך להגזבר והתפשר עמו ולא קבל ומחמת יראה זו גירש ראובן זה עכ"ל. והרי היו הגירושין שלא ברצונו כי באמת לא רצה לגרשה והיה הגט מעושה לדעת הרשב"א. אבל בנידון דידן באמת היה רצונו לגרשה כי מאתר שנתגרשה בערכאות ותו לא מיתדר להו למה לא ירצה לגרשה ויהיה אגוד בה ובפרט האידנא שיש תרם דרבנו גרשם הרי טיבותא לגביה לפטרה בגט ויהיה תפשי ממנה. ואנן סהדי דרצונו היה לגרשה ורק שעיכב את הגט כדי שתתפשר אתו בדררא דממונא וכן נעשה כרצונו הפשוט, נתפשרו וגירשה. ומה לנו לחוש בזה ומה זה ענין להא דהרשב"א ז"ל שם רצה באשתו וגירשה באונס וכאן רצה בממון ונעשה רצונו

[ג] עוד נראה לי לפי מה שכתוב בתו"ג הובא בפ"ת (שם ס"ק י"ז) שכתב על דברי הרשב"א וז"ל ואין ללמוד מדבריו דאם נתנו לו ממון בשעה שכפוהו ליתן גט תהוי כתלוהו וזבין וכשר אפילו בכפוהו שלא כדין דזה אינו דהא אפילו בזבוני כל שכפוהו ליתן בפחות משויו הוי כתלוהו ויהיב ואם כן בגט אשה אי אפשר לומר כלל דהוי בשויו דאולי כל הון יבזו לו בעד אשתו ואולי חביבא ליה כגופו ואם כן אינו נותן הגט בעבור הממון רק מתמת הכפיה והכאות מה שאין כן בעובדא דהרשב"א שאין לו אונס רק מה שמפסיד הממון שנתחייב ליתן אם לא יגרש ומגרש רק מחמת יראת הפסד ממון שבידו וכשמגרש מיראת ממון זה הרי רואין שממון זה חביב עליו מאשה זו הרי ממון זה הוי ככל מה ששוה האשה בעיניו ודימה אותו הרשב"א שפיר לתלוהו וזבין ולכך הוצרך הרשב"א ליתן טעם אתר דהצלת היזק לא דמי לתלוהו וזבין עכ"ל, שמעינן מזה דהתו"ג הבין בדעת הרשב"א דלולא סברא זו דבאשתו אמרינן דהוי כמו שכפוהו ליתן בפחות משויו דאולי חביבא ליה כגופו היה דעת הרשב"א דאם נתנו לו ממון כשר הגט אפילו במקום שכפוהו ואם כן בנידון דידן דליכא האי סברא דעל כל פנים לא תהיה אשתו שוב מהני קבלת ממון זה שכבר נתחייב אפילו אי איכא בזה תשש כפיה

[ד] ועוד יש לומר לפי מה דמבואר באה"ע (סי' ע"א) שחייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש ומשם ואילך זנן בתקנת חכמים עד שיגדלו ועד שיהיו בני שש כייפינן ליה ומשם ואילך לא כייפינן ליה אבל מצוה איכא. ועיין תוס' כתובות (דף ס"ה ע"ב ד"ה אבל) ועיין בבה"ט (סי' ע"א סק"א) בשם מהר"י ווייל דהאם אינה חייבת במזונות בניה הקטנים. ומבואר בשו"ת מהר"י אדרבי (סי' ע"ז) דאונס לדבר מצוה הוי כמכר משום דקיום המצוה חשוב כדמי זביני וכן הוא באס"ז בב"ב פת"ה ע"ש. ולפ"ז בזה הפשר שנתפשר סילק ממנו החיוב של המצוה שהיה רובץ עליו וזה תשוב כדמי זביני ושוב כשר גם לדעת הרשב"א ז"ל

[ה] ונראה לפי המבואר באה"ע (סי' קי"ח סעי' י"ז) אשה שמחלה כתובתה ונדנייתה לבעלה ואח"כ טענה שבאונס מחלה מפני שהיה מגזם עליה לגרשה או לישא אחרת מפני שאינה יולדת אין זה טענת אונם לבטל המחילה. ובב"ש שם (ס"ק י"ת) כתב משום כדין עשה שרצה לגרש אותה וכו' ואין זה אונס וכו'. ובסי' ק"ה כתב הב"י בשם תשו' הרשב"א אפילו לא מסרה מודעה מתחילתה בטלה. וב"ח הבין דסותרים זה את זה וליתא עכ"ל. הרי מפורש בב"ש דהרשב"א מודה היכא שכדין עשה לא הוי אונם דאונס לא הוי רק היכא שנאנס לעשות דבר שאינו מן הדין אבל היכא שנאנס מן הדין לא מיקרי אונס ואם כן בנידון הרשב"א שבב"י (סי' קל"ד) היה קנס מה שאינו מן הדין. אבל בנ"ד דהכריחו אותו לזון את בנו הילד וזה מן הדין לא מיקרי אונס גם להרשב"א ז"ל

[ו] ובנידון דידן יש לנו יסוד להיתר עפ"י מה שחידש בשו"ת מהרש"ם (ת"ג סי' נ"ז) בדבר השאלה באשה שהבעל לא רצה לגרשה והאשה לקתה חפצים שלו ולא רצתה לדור עמו ורק שיגרשנה עד שבאו לבי"ד לד"ת והתפשרו להשליש החפצים ואחר הגט החזירו להבעל את חפציו וחשש הבי"ד פן הוא בכלל גט מעושה עפ"י תשו' הרי"ם שבפ"ת (סי' קל"ד ס"ק ד') ומשכנ"י (שבאות י"א) והשיב הגאון מהרש"ם ז"ל למאי דאיתא בכתובות (פ"ג) קנו מידו אר"י מדין ודברים קנו מידו. ר"נ אמר מגופה של קרקע קנו