דעת מרדכי א צח

פי מה שבארנו דהעיקר הוא דלא בעינן שבעה ימים מעל"ע אין התחלה לקושית מוהרש"א, דהא אם יום השביעי וא בעיו"ט א"כ תיכף כשיגיע ליל יו"ט שהוא ליל השמיני תיכף מותרת, ואין לומר כיון דבין השמשות לא היתה ראויה ג"כ נימא מגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא, ז"א, הא כתבו התוספות לעיל (דף ד') אהא דאיתא שם, דשבת יו"ט הסמוכים זה לזה, דרב סבר נולדה בזה אסורה בזה, קאמר נימא קסבר רב קדושה אחת הן, והקשו התוספות לימא קסבר שתי קדושות הן אלא הטעם הוי מגו דאיתקצאי לביה"ש דשמא יום שבת הוא איתקצאי לכולי יומא דיום שני, ותרצו דלא אמרינן מגו משום יום שעבר דדוקא להבא אמרינן הכי, כגון ביה"ש בתחלת יו"ט אי ביה"ש דשבת שמא שבת הוא עכ"ל וא"כ הכא בביה"ש דיו"ט אינו אסור אלא משום יום שעבר דשמא עדיין יום הוא ולא כלו עוד השבעה ימים וא"כ הוי רק מוקצה מחמת יום שעבר, ומוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן והחלטת המוהרש"א לדינא לאסור לפי המסקנא ולפי הנ"ל הוא להיפך ומותרת הוא

אך קשה לפ"ז דאם נימא דהתוס' אזלי כאן בשיטתם דלעיל דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, א"כ גם תירוצם שתרצו דאיירי שלא כלו לו חדשיו עד היום נמי לא יתכן, דהא כל איתקצאתו דביה"ש אינו אלא מחמת יום שעבר דדלמא עדיין יום הוא ולא כלו לו עדיין חדשיו, וע"כ דהתוספות אזלי כאן בשיטת רש"י (סוכה מ"ו ע"ב) ללוי דס"ל התם דאתרוג אפילו בשמיני אסור משום מגו דאסירא ביה"ש דשמיני, משום דביהמ"ש ספק יום הוא, ובשביעי איתקצאי לכולי יומא וכיון דבין השמשות אסורה אע"ג דלא חזיא ביה"ש אסורה לכולי יומא עכ"ל רש"י, ולא כש"כ התוספות שם ולעיל (דף יוד ע"ב) דהוא משום דגזר אתרוג אטו סוכה ע"ש בתד"ה עד מוצאי יו"ט, וא"כ צדקו דברי הרש"א אף אם נחליט כשיטת האחרונים דשבעה ימים להוציאו מחזקת נפל לא בעינן מעל"ע, מ"מ הרי כאן שיטתם הוא וסוברים דאמרינן מוקצה מחמת יום שעבר ואיתקצאי לביה"ש ואסירא לכולי יומא שוב מצאתי בדו"ח להגרע"א שהעיר במקומו בזה בשם השעה"מ וכתב שם לישב לנכון וז"ל משום דאין אנו אוסרים משום המוקצה מצד איסור אכילה מפאת ספק נפל, אלא כיון דאם שוחטין אותו ביה"ש מיתסר הבשר לעולם משום ספק נפל, א"כ כיון דודאי לא יהיה שרי למיכל לא מקרי אוכל נפש ושוב אמרינן בו מגו דאיתקצאי לביה"ש היינו מחמת איסור מלאכת יו"ט, דא"א לשחטו דשמא באמת לילה הוא, וכיון דמ"מ אנן לא נתיר לו לאכלו א"כ הוי מלאכה שלא לצורך או"נ, והוי כמו נשחט בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור ביה"ש דאסור לשוחטו שמא כבר הוא לילה, ה"נ בזה הוי מוקצה מחמת איסור שחיטה עכ"ד היקרים, ולפ"ז אין ראיה מתרוצם דקיימי הכא בשיטת רש"י דסוכה הנ"ל, ושפיר קמה הערתנו משיטת הרש"א להתיר עגל שיום שמיני שלו כלה ביו"ט דלא הוי מוקצה משום דהוי מוקצה מחמת יום שעבר

אבל לכאורה מטעמא דהגרע"א והערתו הנ"ל יש להעיר גם בנידון דידן דשוב לא הוי גם הכא מוקצה מחמת יום שעבר, רק מוקצה מחמת יום דלהבא, כיון דאם יעבור וישחוט ביה"ש יהיה אסור מחמת ספק נפל א"כ שוב אסור לשחוט ביה"ש מחמת איסור דמלאכת יו"ט וא"כ הוי מוקצה מחמת יום דלהבא כהערתו של הגרע"א: איברא לדינא באמת מסתפקנא אם עבר ושחט ביה"ש של יום השמיני אי אסור או מותר בדיעבד, דבשלמא בשוחט עובר במעי אמו ביה"ש של יום האחרון שכלים לו חדשיו שפיר אסור בדיעבד, כיון דבה"ש ספק הוא, א"כ הוי ספק דאורייתא, אי נשחט לאחר שכלו לו חדשיו, או קודם שכלו לו חדשיו אם ביה"ש יום הוא, משא"כ בעגל הנולד כדרכו ולא ידענין אי כלו חדשיו, ודעת רוב הראשונים דמדאורייתא לא בעינן שמונה ימים כלל דרוב ולדות בני קיימא נינהו, והא דמצריך רשב"ג שמונה ימים והכי קי"ל אינו אלא מדרבנן וא"כ בשחט ביה"ש של השמיני הוי ספק דרבנן ואזלינן לקולא וכיו"ב כתב גם הגרע"א בחדושיו ליו"ד (סימן ע"ו) בשני עדים המכחישים זה את זה אי הוה העגל שמונה ימים או לא להקל מטעם ספק דרבנן לקולא, ואי ביה"ש מיקרי חזקת אסור האריכו בזה רבותינו האחרונים, ועין בתו"ח (פ"ב דשבת) גבי ספק חשיכה ובתורע"א שם ובמג"א (סימן שמ"ב) ובשו"ת בשמים ראש (סימן קכ"א וזכורני שגם בספר ג"מ האריך בזה ואינו תח"י ואכמ"ל בפרט זה ולפי"ז אם נימא דאם שחט בין השמשות בדיעבד מותר א"כ לא הוי מוקצה מחמת יום דלהבא רק מוקצה מחמת יום שעבר, ודברי הרש"א מופרכין לכאורה

אכן לאחר העיון מצאתי מקום לקיים את דבריו של הרש"א, דהנה איתא בשבת (ק"א ע"א), רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע איקלעו לבי דרב אידי בר אבין ועביד להו עגלא תלתא ביממא דשבעה ואמרי ליה אי איתרחיתו ליה עד לאורתא הוה אכלינן מיניה ופירש"י דמקצת היום ככולו כדכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי עכ"ל, והנה בהא דפירש"י דלהכי מותר בליל השמיני משום מקצת היום ככולו, ה"נ דרש"י יסבור כשיטת הסוברים דלא בעינן שבעת ימים מעל"ע והנולד ביום הראשון אחר חצות היום מותר למוצאי שבת, ואע"ג דבקרא כתיב, והיה שבעת ימים תחת אמו והכא אכתי ליכא שבעת ימים, דשבעת ימים מעל"ע משמע והכא מעת לעת השביעית תוגמר רק למחר בשעה שנולדה, מ"מ מותר בכה"ג בליל השמיני מטעם מקצת היום ככולו, אבל קשה לי לפ"ז דאם נימא דעיקר הברור הוא בשבעה ימים מצומצמים, ורק משו"ה מותר בליל השמיני ללידתו אע"פ דאכתי ליכא שבעה ימים מעל"ע מטעם מקצת היום ככולו א"כ מאי איריא דוקא בליל ח' גם ביממא דשבעה דהיינו בכניסת המעל"ע השביעית נמי הו"ל להיות מותר משום מקצתן היום ככולו ומקצת המעת לעת השביעי ככל המעל"ע דמי, דפשוט בתר מעל"ע דידיה אזלינן ולא בתר מעל"ע דעלמא, ואפילו נימא בכונת רש"י במש"כ דמקצת היום ככולו, היינו על היום שנולד, דאע"פ שנולד ד"מ ביום שני בשבוע אחר חצות היום, מ"מ מותר לו לשחוט במוצאי יום הראשון בתחלת ליל השני, מטעם חשבינן ליום שנולד כאילו היה יום שלם, מטעם מקצת היום ככולו. וכמו שהעיר בתשובות בשלהי הספר קהלת יעקב להגאון ר"י מקארלין ומביא מזה ראיה באמת דרש"י ס"ל דלא בעינן שבעה ימים מעל"ע, ומתמה על כל הגאונים שלא הביאו ראיה מפורשת מכאן יעו"ש שהאריך בזה, אכתי קשה טעמא מאי כיון דלא בעינן רק שבעה ימים א"כ בצרוף מקצת היום ככולו הו"ל להתיר היכי דנכנס הולד במעל"ע ללידתו, דודאי אית לן למיזל בתר מעל"ע דידיה ולא בתר מעל"ע דעלמא

? לכן נלע"ד דכונת רש"י דלא כה''קהלת יעקב" אף שבעיקר הדין מה שרצה להוכיח מפירש"י יש מקום גם לפרושנו כמובן, אלא ששיטת רש"י היא דבאמת להוציא בהמה מידי ספק נפל בעינן שמונה ימים, והא דמותר ליל השמיני הוא מטעם מקצת היום ככולו, וראיה מדכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו, הא לילה חזי כפירש"י [ומכל מקום מוכח מזה דלא בעינן שבעה ימים מעל"ע שמסתמא לא נולד בתחלת הלילה מדלא שאלם ע"ז וכש"כ ה''קהלת יעקב" שם] והוכרח רש"י לזה מלישנא דרשב"ג דקתני כל ששהה שמונה ימים בבהמה אינו נפל דמזה משמע דמעיקר הדין שמונה בעינן, וגם דברי התוספות שם (קל"ה ע"ב) ד"ה כל ששהה, אינם סותרים לזה דמש"כ התוספות התם, אהא דקאמר ''כל ששהה שלשים יום באדם, ושמונה בבהמה" שאינם שווים, דיום שלשים דאדם כלפני למד, ויום שמונה כלאחר שמונה, כדמוכח לקמן דעבד להו עגלא תלתא עכת"ד, אין כונתם דרק שבעה ימים בעינן אלא כונתם ג"כ משום מקצת היום ככולו, ולפ"ז אין ההיתר בתחלת ליל שמיני רק לאחר שעבר לפחות איזה רגע ומעט זמן מליל שמיני אז דוקא מותר מטעם מקצת היום ככולו, אבל ברגע הראשון של ליל שמיני עדיין אסור, רק לאחר שעבר מעט זמן ורגע אחד לפחות אז דוקא מותר מטעם מקצת היום ככולו.