דעת מרדכי א צו

קודם הפשט ונחוח מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדר"ה דאמר ר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה והאנן תנן מתניתין כר"ה דתנן ר"ע אומר אפי' כזית חי מבית טביחתה מאי לאו מבית טביחתה ממש לא ממקום שטובחת אכילתה עכ"ל הש"ס, וקשה לכאורה הא אף אי איתא לדר"ה יקשה דהא טעמא דר"ה דבהמה בחזקת היתר עומדת היינו כשנולדה היה לה חזקת היתר מכח רובא, דרוב בהמות כשרות הן. אבל איך אמר ר"ע מבית טביחתה ממש הא ר"ע ס"ל בפ"ק דמכות דחיישינן למעוטא דקאמר אבל אילו הייתי בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, דאמרינן להו ראיתם דלמא במקום סוף נקב הוי וכיון דחיישינן למעוטא ליכא חזקת היתר דבהמה ואיך מותר בלי בדיקת אברין (בקושיא זו כבר הקדימו כו"פ סי' ל"ט סק"א)

לכאורה היה נראה לישב דרע"ק לשיטתו דסבר (ביצה כ"א) דנפש אפי' נפש בהמה במשמע א"כ אף אם הוא ערפה יכול לשחוט משום הואיל דאי מיקלעי כלבים להאכילם ואף דבה"ש היה מוכן לאדם, י"ל דס"ל כר"ש דלא אמרינן מוקצה וכו', ומסיק עוד בד"ה ואדאתינן להכי י"ל דבאמת לר"ע ולר"מ דחיישי למעוטא צריכה בדיקה בכל האברים א"כ מוכח דס"ל לר"ע דאמרינן הואיל, דאף דמלישנא דיכול לאכלו י"ל דהיינו גמר בדעתו לאכל מ"מ הא למה דמסקינן דתני ר"ח מבית טביחתה ממש וכדר"יה, עדין יקשה לר"ע דחייש למעוטא א"י לאכול בלי בדיקה ואי דשרי לכלבים הא ודאי אין שייך לפרש דיכול לאכל היינו דגמר בדעתו להאכיל לכלבים, דאז הוי צריך למינקט אם יכול להאכיל לכלבים וגם הא סתמא קתני אף באין לו כלבים להאכילם, אע"כ דמותר מטעם הואיל דיזדמנו כלבים להאכילם עכ"ל הרגע"א

הנה מפורש יוצא מדבריו דענין הואיל הוא הואיל ואפשר שיזדמנו לו אורחים ואנכי שמעתי ולא אבין הואיל כזה, דבשלמא אם יזדמנו לו אורחים אנשים אז ההכרח להאכילם מצד הנימוס והכבוד או באורחים עניים מצד המצוה של הכנסת אורחים, משא"כ כלבים איזה הואיל שייך בזה, הלא אין מזונות הכלבים עליו ואפילו אם יבאו אצלו כלבים אין מן ההכרח לכבדם כלל ואין מכבדין את הכלבים אלא במקל, והנה בספר קהלת יעקב להגאון משכנות יעקב העיר ג"כ בקושיתו של הגרע"א ז"ל ודקדק לכתב הואיל ואי הוי לו כלבים

וראיתי עוד בהגרע"א שכתב על קושיתו הנ"ל מר"ע דחייש למעוטא איך מותר לאכל בלי בדיקה וז"ל ואולי י"ל דהא באמת לא מצינו דלר"מ דחייש למעוטא דצריך בדיקה בכל האברים וע"כ הטעם כיון דסוף סוף צריכים לסמוך על הרוב מחששא דבמקום נקב קשחיט ומותר מטעם דכיון דלא אפשר סמכינן ארובא, וכיון דמוכרחים אנו לסמוך באכילה זו על הרוב סמכינן לגמרי ולא צריך לטורח בדיקת הבהמה, וא"כ י"ל דאף ר"ע דס"ל דחיישינן למעוטא מ"מ י"ל ס"ל כר"ה דמותר בלי בדיקה עכ"ל וע"ש שמסתפק ומפקפק עוד בסברא זו

ואנכי מצאתי בספר האשכל (הלכות שחיטה צד כ"ח) שכתב כסברתו של הגרע"א וז"ל וקשיא לן כיון דנקובת הושט ופה"ג בכל מקומן הראוי לשחיטה לא מהני להו שחיטה הוי לן למיבדק סמנים לאחר שחיטה בכל ארכן ורחבן דבהמה בחייה בח"א עומדת עד שיודע במה נשחטה, ואי משום דאזלינן בתר רובא מי לא תנן האשה שהלך בעלה וצרתה למ"ה וכו' סמוך למעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא להכי לא תנשא וה"נ סמוך מעוטא דנקובת הושט לח"א דבהמה ואיתרע רובא והו"ל לבדוקי אחר שחיטה כל הסמנין, וכד מעיינין שפיר אשכחנא פתורא כיון דרחמא אמר לוזל בתר רובא ונשחט לקנה וושט דלא ליחש דלמא במקום נקב שחט ובכ"מ הראוי לשחיטה אמר שחוט להכי גם לאח"ש לא צריך למבדק דכולהו סמנים אכשירנהו לשחיטה ולית סברא למימר לחצאין אמר, כל מקום שתשחט לא תיחש שמא נקב ובשאר מקומות תיחוש עכ"ל, ועי' בנחל אשכל בהמפרש שם (אות ג' וד') שהביא שגם הרשב"א (חולין ט') כתב סברא זו לר"מ כיון דפסח וקדשים לא אפשר וסמכינן ארובא, גם בחולין אף שאפשר אזלינן בתר חובא דלחצאין לא שרי רחמנא ומישב בזה קושית הגרע"א שהקשה אותה גם הכו"פ (סי' ל"ע) גם יש לציין אדברי הגרע"א בשו"ת (סי' קצ"ח) שהביא שם קושית המרש"א (בכורות כ' ע"ב) שהיא כקושית האשכול ע"ש ד''ה ובמהרש"א בכורות ובד"ה ובעיקר ובכל התשובה ההיא ואכמ"ל

וחזות קשה ראיתי בענין זה. בדברי הרב קהלת יעקב הנ"ל (ביצה כ"ה) במשנה שם במחלוקת ת"ק ור"ע דלהת"ק בעינן שיהיה יוכל לאכל ממנו כזית צלי ולר"ע אפי' כזית חי מבית טביחתה, וז"ל נראה לפרש טעם פלוגתתם לפ"מ דק"ל כרבה (פסחים מ"ו) דאמרינן הואיל ואי מיקלעי אורחים ואותבינן לר"ח דלית ליה הואיל ממתני' דהכא דאלא א"כ שיכול לאכול כזית צלי וכו', יכול לאכול אע"ג דלא בעי למיכל, בשלמא לרבה דאמרינן הואיל ואי בעי למיכל כזית מצי אכיל משו"ה ישחוט אלא לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל אמאי ישחוט ולכאורה קשה אף לדידיה איך מפרש בהר"ע דאמר אפי' כזית חי מבית טביחתה הרי בהא ליכא למימר הואיל ואי מיקלעי אורחים דהא אין ראוי ליתן לפני האורחים בשר חי וכש"כ התוס' התם לענין הרוצה חלות דבש דמיירי שהדביש הדבש ואינה ראויה לאורחים וה"נ כיון שאין שהות ביום רק לאכל חי לא שייך הואיל עכ"ל ואיני מבין את דבריו דלוא יהיה האמת דחתיכה חיה הוי חתיכה שאינה ראויה להתכבד לפני אורחים דאין זה דרך כבוד, מ"מ לנפשי חזי ודרך לאכל גם בשר חי וכדאיתא בחולין (ט"ו) השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא וקי"ל בשו"ע (סי' ש"ח סקל"ב) דכל בשר חי אפי' של בשר בהמה מותר לטלטלו ולא דוקא של אוזא מפני שחזי לאומצא וע"ש בא"ר, וההואיל דקאמר הש"ס בפסחים דמותר משו"ה לשחוט בהמה מסוכנת אינו מטעם הואיל ואי מיקלעי אורחים רק דזה גופא נקרא הואיל, דהואיל ואי בעי לאכול מצי אכיל דהש"ס מדמי לה זה להואיל ואי מיקלעי אורחים ועין בשבת (קכ"ח) וצ"ע

עוד כתב שם הקה"י וז"ל, ונראה לע"ד דלר"ע גם רבה מודה דלא שרי מטעם הואיל אלא כדמפרש ר"ח משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכל כזית חי מבית טביחתה וא"א לאכל כזית בשר בלא שחיטה דבלא"ה מודה רבה דל"ל לר"ט הואיל מדריש לעיל (כ"א ע"ב) אך אשר יאכל לכל נפש אפי' נפש בהמה במשמע א"כ מה ת"ל לכם, לכם ולא לנכרים, ומדשרי לצורך בהמה ואסור לצורך נכרים ע"כ לא ס"ל כלל הואיל, דכל מידי דחזי לנכרים ודאי חזי לכלבים, ואם איתא דסבר הואיל אמאי אסור מה"ת לנכרים נימא הואיל ואי הוי לו כלבים חזי לו. השתא נמי חזי לו ואיך אסר קרא סתמא לצורך נכרים, אלא ודאי לר"ע גם רבה מודה משום דגמר בלבו וכו' עכ"ל

ויפה העיר בזה בני הרב הגאון הנעלה אליעזר יהודה נ"י עפמש"כ הטו"א (סוף מגילה באבני מלואים) דמדס"ל הואיל ואי מיקלעי אורחים ומה"ט מותר מדאורייתא לאפות מיו"ט לחול א"כ א"א למעט מלכם לומר לכם ולא לנכרים דלישתרי לנכרים מטעם הואיל ואי מיקלעי אורחים ישראל כמו דשרינן מה"ט לאפות לחול וכתב שם לבסוף, מיהו י"ל הא דממעט מלכם ולא לנכרים היינו במבשל המאכל של הנכרי לצורך הנכרי דאין שייך בהא לומר הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה כיון דלאו דידיה הוא. עכ"ל הטו"א, ועין בא"מ להקצה"ח בתשובותיו (סי' ב'), וא"כ ממילא סרה ראית הקה"י דרבה מודה דלר"ע הטעם הוא משום דגמר בדעתו מדאסר לצורך נכרי ר"ע אע"ג דמתיר לכלבים ולא אמרינן הואיל דאי הוי לו כלבים כאמור לעיל, די"ל דהא דאסר ר"ע לצורך נכרים היינו לאפות ולבשל משל הנכרי לצורך הנכרי דאז ליכא למימר הואיל כיון דלאו דידיה הוא עכ"ד ונכון הוא