דעת מרדכי א צה

מחשבתו מפני שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום ומקום מכל השמונה דשאני הכא דכונתו ורצונו היה להיפך דנטילת נשמתה תהא רק כשיגמור שני הסמנין כדי להתירה לאכילה ועין בזה היטב. סימן מא יחקר האופה מיו"ט לחול אינו לוקה הואיל ומיקלעי לו אורחים. אי הכונה דעדין אפשר שיבאו אורחים ותהיה מלאכת היתר, או הכונה שאילו היו אורחים היתה מלאכת היתר. לכן צא הוי מלאכה איסור אע"פ שצא יבאו אורחים לבסוף

פסחים (מ"ו ע"ב) אתמר האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומיקלעי לו אורחים חזי לו, רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל עכ"ל הש"ס, ויש להסתפק אי הכונה הואיל דעדין חזי ואפשר שיבואו אורחים ותהיה מלאכת היתר, דהרי גם לרב חסדא דס"ל דלוקה מ"מ אם באו אורחים ואכלו מזה בודאי אינו לוקה דנסתימה דהיתה מלאכת היתר, או הכונה היא שאילו היו אורחים אז היתה מלאכת היתר ולכן אינו חל עליה שם מלאכת איסור של יו"ט והנה ממה שכתבו התוד"ה רבה אמר וז"ל דאמר בהמצניע הרודה חלות דבש במזיד ביו"ט סופג את הארבעים דברי ר"א ואמאי לוקה לר"א לימא הואיל ומיקלעי לו אורחים ואפילו רבנן לא פטרי אלא משום דלא חשיבי דבש בכורתו מחובר, ותירצו א"נ דאיירי ברודה סמוך לשקיעת החמה שאפילו יבאו אורחים אין שהות ביום לאכלו עכ"ל, מזה נראה כהצד הראשון. דאי נימא דהכונה הוא אילו כבר היו אורחים אז חזי להו א"כ גם ברודה סמוך לשקיעת החמה נמי שייך הואיל ואי היו אורחים אז חזי להו תיכף בשעה שרדה החלות דבש וע"כ התוס' ס"ל דהכונה היא משום דעדין אפשר שיבאו אורחים ויאכלו ממנה

והנה לקמן (ס"א ע"ב) אמרינן שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה (היינו בזריקתו ערלים או מנויין או שאינן מנויין רש"י) רב חסדא אמר פסול יש מחשבת ערלים בזריקה רבה אמר כשר אין מחשבת ערלים בזריקה (לא מהניא לפסול רש"י) ומפלפל שם הש"ס בזה ומסיק אלא אמר רב אשי, רב חסדא ורבה בהאי קרא קמיפלגי (ושיתכפרו בו ערלים קאמר שאין מנויין עליו קאמר ומשום מחשבת שלא למנוייו קאמרי, אבל במנויין עליו ושחטו למולים שהן נמי מנויין, לזרוק דמו למנויין ערלים שבהם לבדם דהוי כולה זריקה לערלים מנוייו דכו"ע פסול, ובערלים שאינן מנויין ומשום שלא למנוייו פליגי ובהאי קרא דשלא למנויו בזריקה מהכא נפק בכל הקרבנות לכפר עליו היינו זריקה עליו ולא על הזורק לשם חברו רש"י) רבה סבר חברו דומיא דידיה מה הוא דבר כפרה אף חברו דבר כפרה לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא, ורב חסדא סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא בר כפרה הוא הואיל דאי בעי מתקן נפשיה ופריך מי אית לה לר"ח הואיל, והא אתמר האופה מיו"ט לחול ר"ת אמר לוקה וכו', בשלמא דרבה אדרבה ל"ק הכא מחוסר מעשה התם דלא מחוסר מעשה אלא דר"ת אדר"ח קשיא ומשני אמרי כי לית ליה לר"ח הואיל לקולא לחומרא אית ליה עכ"ל הש"ס והנה הרמב"ן במלחמות (בפרק אלו עוברין) כתב דכל שאר דיני איסור והיתר אין לומר הואיל אלא בדבר שאפשר שיבאו לעולם רק שם בקדשים ההואיל הוא באופן אחר, דאפי' אי אפשר שיבא לעולם נמי אמרינן הואיל, שבקדשים כל שם שחל עליו לפסול בזמן אחד פוסלו לעולם, כגון שלא למנויין דבמולין פוסל ובערלים נמי פוסל הואיל ואפשר שהיו מולין דכל שלא למנוייו פסול רחמנא וז"ל הרמב"ן שם ועוד דההוא הואיל דהתם לאו הואיל דאת הוא שאפילו זרק ע"מ שיתכפרו בו ערלים נמי פסול לר"י ואע"ג דלא אפשר ליה לתקוני נפשו שיהא ראוי לכפרה בזריקה זו, [באור דבריו דהנה מחלוקתם בשחט ע"מ שיתכפרו בו ערלים שאינן מנויין בזריקה זו ושם הואיל דאתי הוא דהא אפשר עוד שאותם ערלים שאינם מנויים שעל דעתם שחט ע"מ שיתכפרו בו בזריקה ימלו עצמם בין שחיטה לזריקה וא"כ הואיל דאתי הוא ודומה להואיל דאי מיקלעי ליה אורחים, אך באמת ר"ח פוסל אפילו אם זרק ע"מ שיתכפרו בו ערלים שאז בשעה שזורק א"א עוד שימולו ויהיו ראויים אפילו הכי פוסל הואיל ואפשר שהיו כבר מולים, ורבה דאמר כשר דאין מחשבת ערלים בזריקה היינו אפילו בשחט ע"מ שיתכפרו בו ערלים דשם הואיל דאתי הוא ודומה ממש להואיל ואי מיקלעי אורחים אך כיון דמחוסר מעשה לא ס"ל הואיל אפילו לחומרא כן הוא פירוש הפשוט בדברי הרמב"ן, עד שאני תמה על הספר החיים להרש"ק ז"ל שהקשה בזה לשיטת הרמב"ן וז"ל והנה ראיתי במלחמות ה' בפסחים שהוא מפרש הואיל זה כפשוטו הואיל ואפשר עוד להיות כן ובזה מחלק בין הואיל זה להואיל תמיד נשחט וקשה לדברי הרמב"ן דהרי בש"ס פרק תמיד נשחט מפורש דמדמי שם הני תרי אהדדי ופריך להו אהדדי, ונהי דדברי ר"ח דמשני שם כי קאמר הואיל לחומרא נדחק הרמב"ן לפרש דזה עצמו חלוק של הש"ס דהקדש שאני והמקשן שפיר פריך מכח כש"כ כיון דאפילו היכי שאפשר לו להיות עדין לא ס"ל לר"ח הואיל מכ"ש שם דא"א לו להיות עדין, אך להיפך קשה מה פריך שם לרבה ומה הוצרך חלק שם בין מחוסר מעשה ללא מחוסר מעשה ולמה לא משני דרבה לא ס"ל הואיל רק באפשר לו להיות עדין וצ"ע עכ"ל, ודבריו של מהרש"ק תמוהין דהרמב"ן לא כתב כלל דהואיל (מפרק תמיד נשחט) לא אפשר דאתי הוא רק בזרק ע"מ שיתכפרו בו ערלים, אבל בשחט ע"מ שיתכפרו בו ערלים בזריקה בעיקר פלוגתייהו דרבה ור"ח שם דומה ממש להואיל דהאופה מיו"ט לחול ושפיר פריך הש"ס דרבה אדרבה והוא פשוט תדע מדמקשי עלה שם בע"ב מפסח שעברה שנתו וכו' ואמאי לימא הואיל ובזמנו פסול שלא בזמנו נמי פסול והאי הואיל לאו הואיל דעביד דאתי לעולם הוא ואפ"ה אמרינן הואיל לר"ח, מה שאין לומר כן בכל שאר דיני או"ה שלדברי הכל אין הואיל אלא בדבר שאפשר שיבא לעולם, אלא הנח לקדשים שכל שם שחל עליו לפסול בזמן אחד פוסלו לעולם כגון שלא למנוייו דבמולין פוסלי ובערלים נמי פוסל היינו לר"ח הואיל ואפשר שהיו מולין דכל שלא למנוייו פסיל רחמנא וכן בשוחט אחרים לשם פסח הואיל ופסח שם הפוסל בזמנו פסול הוא בו לעולם שכל אותו השם פסול בו הכתוב משום הואיל ולא דמי להואיל דהכא דמשום דמדעלמא אתי אי אפשר דאתי הוא, וזהו פירושו לחומרא אית ליה הואיל כלומר שיהא אותו השם פוסל בקדשים משום הואיל אבל לא שנקיל לומר שמא יצטרך לאורחים ולא מצד שזו קולא אלא שאנו מתירין לעצמנו לחוש שמא אין דעתנו עליו וכו' ע"ש תיבת מתירין (לכאורה צ"ל מחמירין וצ"ע) עכ"ל הרמב"ן. (ודברי הרמב"ן במה שהביא ראיה מפסח יש לעיין בדה"ת שם ד"ה לימא הואיל ובזמנו פסול שכתבו פי' שיכול להמתין עד זמנו ויפסל עכ"ל, ולא פירשו כפשוטו משום דכבר בזמנו היה חל עליו שם פסול כדברי הרמב"ן רק הואיל ואפשר לבוא לידי פסול ועין פירש"י ד"ה שלא בזמנו ועי' במהרש"א וצ"ע בכ"ז ולא נפניתי כעת לעין בזה כראוי) והמסקנא מכל האמור שנראה שדעת הרמב"ן בהואיל ואי מיקלעי אורחים שהכונה היא שעדיין אפשר שיבואו אורחים שוב מצאתי בסי' החיים להמהרש"ק שנגע בחקירתנו זו והאריך בזה ע"ש

וכיו"ב יש להעיר בזה מדברי הגרע"א במערכותיו (מערכה ז') בד"ה ונראה להביא ראיה מסוגיא דביצה (כה) בהמה מסוכנת וכו', אמר רמי בר אבא הפשט ונתוח בעולה וה"ה לקצבים מכאן למדה תורה ד''א שלא יאכל אדם בשר