דעת מרדכי א צד

ואמרתי לישב עפ"מ שנסתפק הפמ"ג (יו"ד סי' י"ז בש"ד סק"ב) בעוף מסוכן שחצי קנה שלו פגום אי בעינן פרכוס או לא די"ל כיון כל חששא דמסוכנת היא דנטולה נשמתה קודם גמר שחיטה והכא הלא תיכף בהתחלת השחיטה הוי תיכף הגמר, ומצדד לומר דיש לחשוש שמא מחמת פחד השחיטה תנטל נשמתה קודם התחלת השחיטה עכ"ד ע"ש, וא"כ הכא לענין יו"ט הלא מותר לשחטה מצד ס"ס, חדא שמא מחמת פחד השחיטה תנטל נשמתה קודם התחלת השחיטה ואינו אלא כמחתך בבשר בעלמא ושנית ואפילו אם ת"ל שלא תנטל נשמתה קודם השחיטה, שמא לא תנטל נשמתה אלא אחר גמר השחיטה ויהיה באמת פרכוס והוא גם ס"ס המתהפך: ואין לומר דאפילו אם נימא דאיכא ספק שמא תמות ותנטל נשמתה קודם התחלת השחיטה מפני פחד השחיטה והוי כמחתך בבשר בעלמא אכתי איכא איסור דרבנן, וכדאיתא בירושלמי (יבמות פי"א ה"ז) תינוקות ספיקות מהו לחלל עליהן את השבת, אר"י ב"ר בון ויאות ממ"נ בן תשעה הוא ימול, בן שמונה הוא נעשה כמחתך בשר שלא לצורך, רבנן דקיסרין אמרי ר' יעקב בר דסיי שאל מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך עכ"ל הירושלמי, ועי' בק"ע שמפרש דהוא טלטול שלא לצורך ז"א דאפילו נימא דגם כאן איכא האי איסור לחתוך בבשר מ"מ כיון דאינו אלא איסור דרבנן אז סגי בספק אחד להקל שמא לא תנטל נשמתה עד גמר שחיטה ויהיה גם פרכוס ודמיא זה ממש להא דאיתא בש"ך (יו"ד סי' ס"ו סק"י) בשם האו"ה לענין ספק נמלחו דגים טהורים עם דגים טמאים דלחשש דאורייתא איכא ספק ספיקא, אחד שמא לא נמלחו יחד, וספק שני שמא אין בהם שומן, ולענין איסור דרבנן דאף בלי שומן מיתסר סגי בספק אחד שמא לא נמלחו יחד ע"ש ואין להשיב ע"ז דהוי כעושה ס"ס בידים לכתחלה וקי"ל דאין עושין ס"ס בידים לכתחלה, ז"א דכיו"ב מצינו ביו"ד (סי' קפ"ז) הובא בב"י שם בשם סה"ת והסמ"ג והמרדכי דלהכי ברואה דם מחמת תשמיש מתירין אותה לבעל שני משום ס"ס, ספק צדדים וספק שני שמא אין כל האצבעות שוות והרי בזה עושה ס"ס בידים ואפ"ה מותרת לבעלה, ואין לחלק ולומר משום לגבי דידה הוי כדיעבד דאל"כ היא אסורה לעולם, הא לגבי בעלה שישא אותה אין זה כדיעבד דאפשר לו באחרת וכ"ש הכא דאיכא גם מניעת שמחת יו"ט דמותר לעשות הס"ס בידים ועין בכה"ג בתשובת שיבת ציון (סי' מ"ה) שהאריך בפרט זה

ואולי נאמר דאפילו בבהמה יש לישב כן דגם שם איכא ס"ס, חדא שמא תמות מפחד השחיטה קודם התחלת השחיטה, ושנית שמא לא תצא נשמתה עד אחר גמר השחיטה, אכן מקום הוא לפקפק בזה ולחלק ולומר, דדוקא בעוף דזוטר חיותיה וכמו דסגי בעוף בשחיטת סימן אחד אז יש ג"כ החשש שמא תמות קודם התחלת השחיטה מפחד השחיטה, אבל בבהמה אין למיחוש שמא תנטל נשמתה קודם מפחד השחיטה, וממילא קושית הש"א חמורה איך מותר לשחוט מסוכנת ביו"ט שמא תמות באמצע השחיטה ולא תפרכס ומקלקל לא הוי דמתקן הוא לב"נ שמוציאה מאיסור אבמ"ה ותירוצו של הש"א קשה דמסתימת הפוסקים שהתירו לשחוט מסוכנת ביו"ט ולא חלקו בין מסוכנת למסוכנת משמע דאפילו במסוכנת גמורה שאינה עומדת ע"י גערה או מקל וצריכה פרכוס נמי מותר לשחוט ביו"ט וצ"ע

והנראה בזה דלכאורה קושיתו לק"מ הא ספק פרכוס אינו ספק שלעבר, כמו בעוף הנדרס דמספקא לן שמא כבר הוא טרפה ושחיטתו הוי שלא לצורך או"נ או לא, רק הוא ספק של להבא, שמא ע"י שחיטתו תתעביד מלאכה שלא לצורך אוכל נפש או שלא תתעביד מלאכה שלא צורך או"נ וא"כ הלא הוי כמו ההיא דגורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ דדבר שאינו מתכוין מותר, והכא נמי כן הוא ספק אם תתעביד מלאכה ע"י חתיכתו בצואר שלא לצורך או"נ או לא תתעביד מלאכה והוא אינו מתכוין רק לשחיטה גמורה והוי דבר שא"מ דמותר, אך יש להשיב ולומר דזה אינו אלא אם הספק הוא אם תתעביד מלאכה או לא תתעביד מלאכה כלל, משא"כ הכא שבודאי תתעביד מלאכה רק הספק הוא אם תתעביד מלאכה לצורך או"נ או מלאכה האסורה דכה"ג לכו"ע גם דבר שא"מ אסור מספק דדבר שאינו מתכוין לא הוי רק אם אינו מתכוין למלאכה כלל, אבל היכי דמתכוין למלאכה אפילו למלאכה שהתירה התורה שוב לא הוי דשא"מ והוי ככל ספק דאורייתא, ואפילו לפמש"כ המ"מ בריש הלכות יו"ט דבכלל מלאכת עבודה שנאמר ביו"ט אין מלאכת אוכל נפש בכלל ונמצא שמלאכת או"נ לא נאסרה כלל והוי כלא עשה מלאכה כלל, אך הלא מצינו בפסח ובעצרת שנאמר סתם כל מלאכה לא יעשה בהם, ולולי שהתורה התירה שם מלאכת או"נ מפורש, היתה גם מלאכת אוכל נפש בכלל וא"כ גם או"נ מקרי בשם מלאכה

ונראה בישוב קושית הש"א האמורה למעלה, עפ"מ דאיתא בשבת (צ"ז ע"ב) פשיטא נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע הרי כתב שם משמעון, נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה מהו, מי אמרינן הא אפיק ליה א"ד היכי דבעי הא לא נח ולאו היינו דאמר ליה רבינא לר"א וא"ל באומר כל מקום שתרצה תנוח, ודקאמרת לאו היינו שם משמעון מי דמי התם כל כמה דלא כתיב שם לא מיכתיב שמעון. התם כמה דלא זריק ארבע לא מזדריקי ליה תמני, בתמיה עכ"ל הש"ס הלכך כי נח לסוף ארבע לא נתקיימה מחשבתו ולא דמיו לשם משמעון, ושיטת התוס' שם הוא דהך פשיטותא לא נתקיימה לבסוף והדין הוא דאפילו בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע נמי לא נתקיימה מחשבתו מיקרי ופטור, אכן דעת הרמב"ם (פי"ג משבת הל' כ"א) לא כן וז"ל המתכוין לזרוק שמונה אמות בר"ה ונח החפץ בסוף ארבע חייב שהרי נעשה כשיעור המלאכה ונעשית מחשבתו שהדבר ידוע שאין זה החפץ מגיע לסוף שמונה עד שיעבור על כל מקום מכל השמונה עכ"ל. ושיטתו תלויה בחלוף הגרסאות שבגמ' יעו"ש במ"מ, וא"כ הכא בנדון דידן נמי דומה לזה, דהא כל החשש הוא שמא תמות באמצע שחיטתו וכונתו הלא היתה לגמור שחיטת כל שני הסמנים ולהתירה עי"ז לאכילת ישראל, ואם יזדמן שתנטל נשמתה ויגמר המלאכה בשחיטת סימן אחד הרי זה דומה ממש לנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע דמסקנת הש"ס הוא דזה מיקרי לא נתקיימה מחשבתו ואין זה מלאכה כלל, ואין לומר דזה דומה ממש לכתב שם משמעון דלד"ה חייב כי כמו התם כיון דכל כמה דלא מיכתב שם לא מיכתיב שמעון נקרא גם לכתיבת שם נתקיימה מחשבתו, כיון גם על שתי אותיות הללו היתה חלה מחשבתו וגם זה היינו כתיבת ''שם'' נקראת מלאכה וחייב, ה"נ כל כמה דלא שחט לסימן אחד לא ישחט שני הסימנין ונקרא שגם ע"ז היתה חלה מחשבתו, דאילו היתה המלאכה נעשית בשלימותה רק ע"י חתיכתו בשני הסמנין בלי צרוף מקרה מיתת הבהמה אז שפיר הוי שייך לומר דגם על סימן אחד או שני חצאי סמנין היתה חלה מחשבתו כמו בכתב שם משמעון, אבל באמת בלי מקרה מיתת הבהמה שאינה תלויה בידו עדין אין כאן מלאכה דלא הותר עדין לב"נ, ורק אם יהיה מקרה המיתה ותנטל נשמתה רק אז תהיה חלות המלאכה גם בלי גמר השחיטה וע"ז לא היתה מחשבתו כלל שתנטל נשמתה באמצע השחיטה וא"כ בכה"ג בודאי לא נתקיימה מחשבתו, ותדע, הרי בכתב שם משמעון גם עתה עדין ראוי להשלים מלאכתו ולצרף להשתי אותיות שכתב מקודם וא"כ מחשבתו הראשונה לא נתבטלה כלל וכיון גם בחצי מחשבתו איתנייהו מלאכה שלמה משו"ה חייב. משא"כ הכא במתה הבהמה באמצע השחיטה אין בכחו עוד להשלים מלאכתו דהרי הוא כמחתך בבשר בעלמא וגם עתה חצי מחשבתו הראשונה נתבטלה שכונתי היתה להתירה לאכילה, וא"כ בודאי מיקרי שלא נתקיימה מחשבתו כלל וכלל, ואדרבא להיפך נראה דאפילו לשיטת הרמב"ם הנ"ל דגם בנתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע נמי מיקרי נתקיימה