דעת מרדכי א צג

לשון עבר הוי לשון מקולקל ואין שייך בו דין יד, ומ"מ מצינו דמהני וע"כ דהוא לשון להבא וא"כ מהני נמי גבי בטול הגט עכת"ד

ולפ"ז מסולקים דבריו של הח"י דכיון דככר זה הקדש הוי רק מדין יד, וא"כ באמרו כל פרורין שיפלו בשעת לישה ועריכה הפקר אינו מהני אלא מטעם יד, והרי בהפקר הוי איבעיא דלא איפשיטא אי אמרינן בו ידות (נדרים ז') והאיך יסתלק עי"ז מלאו דבל יראה וימצא

וגם בזה יש לקים דבריו של הח"מ (אה"ע סי' כ"ז) עמש"כ הרמ"א שם סק"ה וז"ל וצריך שיאמר לה לשון המוכיח להבא כגון שאומר הרי הן קדושין או קדושין יהיו אבל אמר הן קדושין לחוד אינו כלום עכ"ל ובאריכות בתשב"ץ (ח"א סי' כ"ג) ע"ש ובהגה, ובח"מ משיג ע"ז ואומר קדושין הן לשון הקדש כדמפרש בש"ס דאסר לה אכו"ע כהקדש ובהקדש באומר ככר זה הקדש מועיל ולכן בקידושין נמי באומר תכשיטין אלו קדושין לך ממני מועיל עכת"ד ובא"מ ובמקנה מעירים ע"ז דבככר זה הקדש חל קדושה על גוף הככר, אבל חפצים שמקדש בהן האשה אין בחפצים שום קדושה, ותכשיטין אלו לקדושין, הלשון קדושין קאי אתכשיטין ואינו דומה להרי את מקודשת שלשון מקודשת קאי אגוף האשה ע"ש, ולפמש"כ דככר זה הקדש מועיל מטעם יד ואנחנו משלימים את דבריו כאילו אמר ככר זה יהיה הקדש וא"כ ה"נ בקדושין דדיינינן דין יד באומר תכשיטין אלו קדושין אנו משלימין מדין יד כאילו אמר תכשיטין אלו יהיו קדושין, אך לפמש"כ בתירוץ קמא דבהקדש הוא מטעם מדין גמר בלבו דמהני בהקדש הנה בקדושין בודאי אינו מועיל מחשבה בלב והוא פשוט

אך עיקר החלטה דבלשון מקולקל לא שייך בו דין יד, העירותי ע"ז הרי בנדרים (דף ב' ע"ב) בר"ן ד"ה איידי מובאה מחלוקת אם החליף לשון שבועה בנדר, ולשון נדר בשבועה אי מהני, והוא מחלוקת בירושלמי, והר"ן מסיק דמשו"ה מהני חלוף הלשון בנדרים ושבועות מטעם ידות כיון דפיו ולבו שוין לאסור אע"פ שלא אמר בלשון מדוקדק יד מיהא הוו ע"ש וחזינן אע"ג דחלוף הלשונות מנדרים לשבועות ומשבועות לנדרים דהלשון הוא מקולקל ומ"מ מהני מטעם ידות, ועוד אעיקר ראיתו מהתפסה בשבועות אין הטעם משום דהלשון מקולקל הוא, דהא להתירוץ קמא דבאמת שייך התפסה מגברא אגברא אלא החסרון משום דחסר לן רבוי ללמד ממקום דמהני התפסה בשבועות ובאורו של הר"ן הוא בקצרה דכיון דהוי לשון שלם ולא קצור לשון אין שייך בו דין יד, וגם לתירוץ בתרא שכתב הרן וז"ל עוד אפשר לומר שאף התפסה בגברא אגברא אין לה ענין שהאומר זה כזה אין לו ענין אלא בדבר שתואר חל עליו כגון קדושה או איסור אבל הנשבע שלא לאכל דבר פלוני אין שום תואר חל עליו כדי שיוכל חברו להתפיס בו ולומר אף אני כמוך עכ"ל, אין זה מצד קלקול הלשון אלא הטעם הוא מצד הענין כיון שאין לו תואר לא שייך בו התפסה ועין בכל זה. סימן מ יבואר אם מותר לשחוט בחמה מסוכנת ביו"ט

גרסינן (ביצה ל"ד ע"א) תנן התם וכן עוף שדרסה וטרפה בכותל או רצצתה בהמה ומפרכסת ושהתה מל"ע ושחטה כשרה, אמר ר"א בר' ינאי וצריכה בדיקה (כי שהתה מל"ע נמי צריכה בדיקה לאחר שחיטה שמא נשתברו רוב צלעותיה או נשברה השדרה ונפסק החוט שלה או אחד משאר מיני טריפות ושהיות מל"ע איצטריך. דאי לא שהתה מל''ע אע"פ שבדקה ולא מצא בה שום סימן טריפות טריפה, שזו אחת מח"י טריפות ונקראת רסוק אברים שאיבריה מתפרקין כולן וזהו סימנה אם שהתה מל"ע, דקים להו רבנן מסיני דרסוק אברים אינה חיה מל"ע, אבל שאר מיני טרפות חיה כל שנים עשר חדש רש"י) בעי ר' ירמיה מר"ז מותר לשוחטה ביו"ט או לא מחזקינן ריעותא ביו"ט או לא, א"ל תניתוה אין מלבנין את הרעפים. לצלות בהן והוינן בה מאי קעביד ואמר רבב"ח אר"י מפני שצריך לבדקן (אם יוכלו לקבל לבונן הלכך ביו"ט לא דלמא פקעי ואישתכח דטרח שלא לצורך אלמא מחזקינן רעותא משום חומר יו"ט שלא ללבנן רש"י) א"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה, (ולא משום חשש פקיעה אלא דודאי משוי ליה מנא בהיסק זה רש"י), ויש בזה מחלוקת הרא"ש והר"ן, דהר"ן כתב כיון שלא נפשטה האיבעיא הוי ספיקא דאורייתא לחומרא, והרא"ש כתב דעיקר הטעם הוא מפני שצריך לחסמן והאיבעיא לקולא ויעו"ש בקרבן נתנאל שהאריך בזה ומביא שם שגם הספר עבודת הגרשוני פסק. דכיון דלא נפשטה האיבעיא הוי ספק דרבנן ולקולא ע"ש

והשאגת אריה (סי' ס"ד) הקשה לשיטת הר"ן, דאי נימא דהוי ספק טרפה דאורייתא ע"י הריעותא דדרסה וטרפה א"כ מאי מיבעיא ליה פשיטא דאסור, כמו שאסור לאכל טרפה מספק ה"נ אסור לשחטה מספק ביו"ט וע"כ דמדאורייתא אינה צריכה בדיקה, וראיה מדקתני במתניתין סתם ''כשרה'' ואי מדאורייתא צריכה בדיקה אינו שייך למיתני כשרה ורק מדרבנן צריכה בדיקה ולכן מיבעיא ליה כיון דהבדיקה שצריכה היא משום ריעותא אולי החמירו בה רבנן לעשותה כספק השקול ואסור לשוחטה ביו"ט, ואע"פ ששאר בהמות נמי צריכין בדיקה מדרבנן אפ"ה מותר לשוחטן ביו"ט מטעם רוב בהמות כשרות אבל הכא דאיתחזק ריעותא החמירו בה רבנן טפי, או דלמא לענין יו"ט לא החמירו, ואע"פ שהחמירו לענין טרפות שא"ה שאפשר למיקם עלה דמלתא, משא"כ הכא לענין יו"ט אולי משום שמחת יו"ט הקילו, ועוד דאיבעיא זו נפשטה מחולין (נ"ג) דאיתא שם, אר"נ בית הרחם אין בו משום רסוק אברים, לימא מסייע ליה ושווין שאם נולד הוא ומומו עמו ששוחטין אותו ביו"ט (דע"כ בנולד דרך הרחם איירי דאי ביוצא דופן אין עליו קדושת בכור כלל) ודחי דאיירו בהפריס עג"ק וקשה דהו"ל למידחי בפשיטות דאיירי דהלכה וע"כ דנקט האמת דסגי בהפריס עג"ק, אע"ג דלא בדקה, והפריס ע"ג קרקע היינו ננערה לעמד והוא כר"ח דס"ל התם דננערה לעמד הוי כעמדה, אבל לא יותר מעמדה ובעמדה הלא לכו"ע צריכה בדיקה, ואי ס"ד דביה"ר יש בו משום רסוק אברים אמאי מותר לשוחטו ביו"ט בנולד ומומו עמו וע"כ דבדיקה זו אינה אלא מדרבנן ולא מחזקינן ריעותא ביו"ט, ושוב הקשה דא"כ תקשה הא דתנן בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א"כ יש שהות לאכל כזית צלי ממנה וקשה הא מסוכנת בעיא פרכוס ושמא לא תפרכס והתם צריכה בדיקת פרכוס מן התורה ותירץ דאיירי דוקא במסוכנת כזו שאינה צריכה פרכוס כגון דמעמידין אותה ע"י גערה ומקל ועומדת רק שחולה ומסוכנת היא ומסוכנת כזו אינה צריכה בדיקת פרכוס עכת"ד בקצרה יעו"ש שהאריך בזה

לכאורה דבריו תמוהים ונתפסים מיניה וביה, דהא האי עוף שנטרף ונדרס בכותל דמוזכר במשנה אף אם שהה מל''ע, כיון שאינו יכול לילך גם מסוכן הוא וצריך גם בדיקת פרכוס להוציא מחשש מסוכנת מלבד הבדיקה מחשש טרפות וא"כ השחיטה איך מותר לשחט שמא לא יפרכס והוא קושיא עצומה על דבריו, ועין בספר דעת קדשים (סי' נ"ח במ"מ סקי"א) דמסתפק אי בנפולה שעמדה ע"י אחרים והלכה יצאה ג"כ מחשש מסוכנת ולא בעיא פרכוס או דאכתי בעיא פרכוס, אבל בלי הלוך ודאי דאיכא גם חשש מסוכנת ובעי פרכוס.