דעת מרדכי א צב

שבועות שתים בתרא דמהני גומר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו עכ"ל ועין בזה ברא"ש במס' שבועות במקומו

וע"פ האמור שפיר מיושבת קושית התוספות בגיטין, דהנה אם יאמר האדם ''ככר זה הקדש" הנה מאמר זה נלקה בסגנונו דחסרה בו מלה אחת כדי להבינו אם כונתו לשעבר הו"ל לומר ככר זה היה הקדש ואם רצה לומר שהוא עתה הקדש הו"ל לומר ככר זה הוא הקדש, ואם ירצה לומר, שיהיה הקדש הו"ל לומר ככר זה יהיה הקדש ומחמת קצורו של המאמר הוא סובל כל הכונות, ואם יחשוב בלבו שיהיה הקדש לא נוכל לומר שהדברים שבפיו סותרים את מחשבתו שבלבו כי באמת אין כאן סתירה כלל, כי גם לשון להבא הוא סובל, ומשו"ה אמרינן שם בנדרים, דככר זה הקדש הוא לשון מועיל הוא מטעם גמר בלבו כי אין הדברים שבפיו סותרים המחשבה שבלבו, כי גם בהקדש בה"ב מועיל גמר בלבו לפי פירושו של רש"י והרמב"ם שמפרשים מאי דאמרינן תרומה ניטלת במחשבה היינו תרומת המשכן שהוא קדשי בה"ב ממש, משא"כ הרי הוא הקדש הרי הוא הפקר, שהוא מאמר שלם מכל צד ואין בו חסרון לא ביתר ולא ביתור, ואם פירושו לשעבר, אז הוי סתירה בין המחשבה שבלבו למאמר שבפיו שבלבו הוא מחשב שיהיה הקדש, ובפיו אומר שכבר הוא הקדש, והיכי דסתרי זה את זה לא מהני גמר בלבו, וע"כ באמת ככר זה הוא הקדש הוא לשון להבא ולכן גם בגט מועיל, אע"פ גבי בטול הגט אינו מועיל מחשבה שבלב כלל, דגם גלוי דעתא בגיטא אינו מועיל והתוספות בגיטין שהניחו בתימא, אולי ס"ל הא דאמרינן גמר בלבו מהני בקדשים היינו דוקא קדושת מזבח דהוי קדוה"ג אבל לא קדושת בה"ב ולא ילפינן זה מזה, דכחולין הוא קדשי בה"ב לגבי קדשי מזבח, ולא ילפינן חולין מקדשים והא קאמרינן התם דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד, הלא התוס' מפרשי התם, דתרומה היינו תרומת דגן ולא תרומת המשכן

ולכאורה יש להשיב ע"ז, ע"כ לא אמרינן בהקדש גמר בלבו מועיל אלא היכי דרוצה לגמור הדבר ע"י מחשבה לבדה אבל אם אינו מסתפק במחשבה לבדה אלא מוציא הגות לבו בפיו אז הוא כעין הוכחה דאינו רוצה לגמרו במחשבה לבדה בכה"ג לא מהני המחשבה שבלב וא"כ האיך יועיל באמרו ככר זה הקדש ע"י מה שגמר בלבו, כיון שלא רצה לגמר ההקדש ע"י מחשבתו בלבד מדהוציא בפיו ממילא אין המחשבה מועילה כלל, וגם מצד אמירתו אינו מועיל משום שאין זה לשון להבא ממש, אכן מדברי הר"ש הנ"ל מוכח שאין מקום לחלוק זה דאלת"ה אין קושיתו מהמשנה המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר אינו כלום, דהקשה מצד גמר בלבו לבדו יועיל, דשא"ה דאינו רוצה לגמרו בלב בלבד מדהוציא בפיו ומנין לו לחלק בין היכי ששפתו ולבו מכחישין זה את זה לא מהני גמר בלבו, אעכצ"ל אע"פ שאמר גם בפיו אפ"ה אין הוכתה כלל מזה שאינו רוצה שמחשבתו לא תפעול פעולתה וביחוד באומר ככר זה הקדש שמצד המאמר בלתי מבורר מהו כונתו, שאין הוכחה כלל מדהוציא בפיו שאין ברצונו שמחשבתו תשלים באור מאמרו מה שהחסיר ע"י פיו

שוב מצאתי בטו"א חגיגה בקונטרס אבני שוהם (דף י') ד"ה ודלמא לאפוקי מדשמואל דאמר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו קמ"ל דלא, פירוש לאפוקי אתי דבהקדש בגמר לבו סגי וז"ל שם, וק"ל כיון דבהקדש בגמר בלבו סגי הא דתנן (פ"ג דתרומות) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר וכו' עולה ואמר שלמים וכו' לא אמר כלום עד שיהא פיו ולבו שווין ומשמע דבמתכוין לומר עולה ואמר שלמים אפילו עולה לא הוי כיון דאין פיו ולבו שווין ואמאי הא כיון דגמר בלבו לעולה, דל אמירתו מהכא משעה שגמר בלבו לעולה סגי, וי"ל והתם (פ"ג דשבועות) מקשינן לשמואל מהא דתניא בשפתים ולא בלב, גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא, ואמר התם הא גופא קשיא אמר בשפתים ולא בלב והדר אמר גמר בלבו מנין, ומתרץ דה"ק בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא, גמר בלבו סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא, אלמא דאפילו למאי דס"ד דגמר בלבו מועיל גם בשבועה אפ"ה אם גמר בלבו להוציא בשפתים ולא הוציא לאו כלום הוא וה"נ הא דמתכוין לומר עולה ואמר שלמים בכה"ג מיירי שגמר בלבו להוציא בשפתים עולה וכו' יעו"ש שהאריך עוד בזה, והרי ירד לחלוקנו מה שכתבנו אכן התמיה גדולה שנעלמו ממנו דברי הר"ש הנ"ל מדלא הביאם

והמסקנא מכל האמור באמרו: ככר זה הקדש אע"פ שכונתו בלתי ברורה אם אלהבא או אלשעבר קאמר אפ"ה מהני מטעמא דגמר בלבו לפי שיטת הר"ש דבהקדש היכי דלא מכחישין פיו ולבו מהני משום דגמר בלבו, ולפ"ז דברי החק יעקב המובאים למעלה באמרו פרורין אלו הפקר בלי, ''יהיו" אינם מוסכמים לדינא ותליא בפלוגתא האיך אנו מפרשינן היה יושב בבית המדרש ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו, (פסחים ז' ע"א) דתינח לשיטת רש"י (פסחים ד' ע"ב) והר"ן ריש פסחים שמבארין בלב ממש, דבטול חמץ סגי אפילו בלב בלבד, ממילא ה"ה באמר פרורין אלו הפקר בלי יהיו מהני משום דגמר גם בלבו להפקירם ולבטלם ובטול חמץ בלב נמי סגי אבל לשיטת הריטב"א בחדושיו (קידושין מ"ב ונדרים ע"ז) דמבטלו בלבו היינו שאין צריך השמעה לאזנים אבל אמירה בפה בעינן ולא סגי במחשבה בעלמא וא"כ לישנא דפרורין אלו הפקר מצד אמירה בלבד לא מהני כלל דאין במשמעותו לשון להבא בהחלט, רק הוא מאמר הסובל כל הכונות עבר ועתיד גם יחיד ועין בזה

ובימי עלומי שמעתי מפי הגדול במינסק ז"ל שישב קוה"ת בגיטין הנ"ל, דלפי דעתו, הא דמהני לשון ככר זה הקדש הוא מטעם יד דמדין יד אנו משלימין אותו כאילו אמר ככר זה יהא הקדש, אבל בגט לא מהני גט זה חרס דאין דין יד בלשון בעול הגט וכש"כ התורת גיטין, אבל בלשון מקולקל לא מהני דין יד וכש"כ הר"ן בשבועות בסוגיא דהמתפיס בשבועה אי הוי כמוציא שבועה מפיו (גבי מחלוקת של אביי ורבא שם) בטרחו למצוא הבדל בין דין נדר לדין שבועה, וסובב שם אדברי הרי"ף דמצייר דין דמתפיס בשבועה דק"ל שם כרבא דס"ל דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי, וכתב היכי דמי מתפיס בשבועה כגון דמשתבע דלא ליכול הדין בישרא ובתר הכין אמר הרי זו הפת עלי כהדין בישרא א"נ כגון דשמע חבריה דמשתבע דלא ליכול הדין בישרא ואמר איהו ואנא נמי דכותך, ותמה הר"ן בשלמא אציור הראשון אין שייך למיפרך דלילף שבועות מנדרים משום דאין שייך התפסה בשבועה כבנדר משום דנדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא, אבל אציור בתרא דהו התפסה מגברא אגברא אמאי לא נילף שבועה מנדרים דמהני התפסה כמו דילפינן לענין ידות שבועות מנדרים, וחדש הר"ן משום דעיקר דין נדר הוא בהתפסה והא דמהני בלי התפסה הוא רק מדין יד (עין ר"ן ריש נדרים וכבר העיר סתירת הדברים המל"מ והדברים עתיקים) והוי מצותו בכך ואין שייך ללמד בזה שבועה מנדר, דבשלמא אי היינו מוצאים דין נדר בלי התפסה ואח"כ רבתה בו תורה התפסה היה בדין ללמד שבועות מנדרים, אבל כיון דלא משכחינן נדר בלי התפסה היאך נלמד מהם לשבועות שנדרים מצותן בכך ועוד חלק בגוונא אחרינא, ושוב הקשה נהי דלא גמרינן התפסה מנדרים לשבועות אפי' בכה"ג מגברא אגברא, מ"מ ליהני מדין יד דהא אמרינן בריש נדרים דאי אמרינן יש יד לפאה אי אמר הדין אוגיא תהא לפאה ואמר על אחריתא והדין נמי מהני וה"נ ליהני מדין יד. לא דמי דהתם לא אסיק דבוריה ומשו"ה מסקינן ליה אנן דהכי קאמר והדין ליהוי פאה, אבל הכא הא אסיק ליה לדבוריה דאמר ואנא נמי דכותך עכ"ל הר"ן שם ובאורו של הר"ן הוא, דהתם הוי קצור לשון ושייך בו דין יד. אבל הכא הוי לשון מקולקל ובלשון מקולקל אין שייך בו דין יד, וא"כ בלשון הרי הוא הקדש אי נימא דהוא