דעת מרדכי א צא

טלית גדול ולכן כיון דהליכה הוי הפסק משו"ה חייב לברך שנית, משא"כ בבדיקת חמץ שאי אפשר לו שלא לגמר והוי כחדא מצוה משו"ה אינו ראוי לו לברך

ובאמת דברי הפר''ח תמוהים בזה הרי הוא בעצמו כתב לפני זה סמוך לכאן להסכים לדברי המחבר דהיכי שסח באמצע בדיקתו אפילו מדברים שאינם צורך בדיקה שאין צריך לחזור ולברך מסברא הנ"ל ומ"ש סיחה מהליכה, ועי' מג"א (סי' ח' ס"ק י"ד וט"ו), ולומר להפר"ח יש נ"מ בין הפסיק באמצע בדיקה היכי שבודק בית אחד להיכי שהפסיק בין בית לבית, דכל בית ובית נחשב כמצוה בפ"ע משום דתשביתו שאר מבתיכם כתיב לשון רבים והכונה כל בית ובית והוי כמו על כנפי בגדיהם דהוי כל בגד ובגד, הוא זר בעיני לחדש חדוש גדול כזה בלי מקור ועדין צ"ע בזה, וכעת ראיתי במשנה ברורה שמביא בשם הס' חק יוסף ומאמר מרדכי שחולקים על הפר"ח בזה כיון דחדא מצוה היא ומחויב לבדוק כל הבתים לא הוי הליכה הפסק מבית לבית וכונתי לדעתם הרמה ואין הספרים האלה תח"י לעיין בהם. סימן לט יבאר הא דקי"ל גמר בלבו מחני בהקדש אינו אלא היכי דפיו ולבו אינן מותרין וא"ז גם יבואר דוקא בלשון קצר מהני ידות, אבל לא בלשון מקולקל

כתב המחבר (או"ח סי' ת"ס סק"ג) הלש אחר זמן איסור חמץ יאמר בשעת לישה כל פרורים שיפלו בשעת לישה ועריכה וכן בצק הנדבק בכלים אני מבטל אותם כדי שנמצא שמבטלין קודם חמוצן עכ"ל, וכתב עלה המג"א שם, אם אמר כל פרורין שיפלו בשעת לישה ועריכה הפקר אינו כלום דמשמע מעצמן הן הפקר. רק יאמר יהיו הפקר (ד"מ מוהרי"ב מט"מ ושל"ה), והמנהג הוא לומר הפקר ולא יהיו הפקר וטורח המג"א לישב המנהג יעו"ש, והחק יעקב כתב ע"ז שם במקומו וז"ל ולע"ד מנהג ישראל תורה היא דאע"ג דלענין בטול הגט צ"ל לשון בטל יהא דמשמע לשון להבא, מ"מ לענין הפקר תורת נדר הוא (כמש"כ הרמב"ם בהלכות נדרים וכמבואר בחו"מ סי' רע"ג) ובנדר אם אמר ככר זה קונם או הקדש פשיטא דמהני אע"ג דלא אמר יהא, והא דמשמע בגיטין (ל"ב) מהא דאמר רב אחא לרב אשי מ"ש מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר, דבטול הגט דמי להקדש והפקר, מ"מ מבואר שם מדברי הרא"ש להדיא כש"כ וז"ל הרא"ש שם, אע"ג דלענין לשון הרי הוא מדמה להקדש לא דמי לגמרי להקדש, דאילו בהקדש אם אמר ככר זה הקדש מהני כדאיתא בנדרים (ל"ד ע"ב) ואם אמר גט זה חרס לא אמר כלום, דהא אם אמר גט זה חרס הוא לא אמר כלום וכ"ש בלא הוא, דהא בעל הוא מהני ובטל בלא הוא סליק בתיקו עכ"ל ע"כ דברי הח"י ע"ש

ולע"ד נ"ל שיש להשיב על דבריו, דהנה באמת דברי הרא"ש אלו תמוהים כמו שהעיר עליהם הקרבן נתנאל שם במקומו ובכדי להבין שורש הדברים נעתיק הגמ' מהתם וזהו, ת"ר בטל הוא אי אפשי בו דבריו קיימין, דאלו לשונות של להבא הן פסול הוא אינו גט לא אמר כלום (לא משמע דאיהו מבטל ליה אלא מוציא עליו שם פסול והא ליסא רש"י), רבינא אשכחיה לרב נחמן בר יצחק דתלי וקאי בעיברא דדשא וקא מיבעיא ליה בטל מהו תיקו (כלומר אמר גט זה בטל ולא אמר בטל הוא) אמר רב ששת ואמרי לה במתניתא תנא גט זה לא יועיל, לא יתיר, לא יעזיב וכו' יהא חרס, יהא כחרס דבריו קיימין, גט זה אינו מועיל אינו מתיר וכו' חרס הוא כחרס הוא לא אמר כלום, איבעיא להו הרי הוא חרס מהו, א"ל רבינא לרב אחא בריה דרבא מ"ש מהרי הוא הקדש הרי הוא הפקר (דקי"ל דהוי הקדש בכמה דוכתי דתנן בנדרים מ"ח אם שלי הן הרי הן מוקדשים לשמים ובהפקר נמי תנן בה הרי מופקר לכל מי שאחפוץ אלמא להבא משמע רש"י) ובתוד"ה מ"ש כתבו וז"ל תימא בפרק אין בין מודר משמע דככר זה מועיל וגט זה חרס ודאי לא אמר כלום דגרע מגט זה חרס הוא דאמר בהדיא בברייתא הנ"ל דלא אמר כלום, דהא בטל הוא דבריו קיימין וכי אמר גט זה בטל ולא אמר הוא (מיבעיא לן ועמד בתיקו עכ"ל התוס' והרא"ש אינו שם לב כלל לקושיא החמורה הזאת והק"נ כתב ע"ז וז"ל ורבינו ס"ל דדוקא גבי ככר של הפקר אם אמר ככר זו הקדש מועיל דאי אפשר לומר על שלעבר דעדיין לא היה ברשותו אבל גבי גט זה חרס איכא למימר דלשעבר קאי לפ"ז בדבר שהיה ברשותו ואמר ככר זה. הקדש באמת אינו מועיל דדמיא לגט, ואח"כ סתר את החלוק הזה בעצמו מפירוש הרא"ש בגדרים ע"ש, אכן בלא"ה הוא תמוה מהא דאיתא בערכין (ד' ע"ב) ראש חמור זה הקדש, ראש עבד זה הקדש, הוא והקדש שותפין בו, והרי שם איירי מעבד שהיה שלו מקודם ואפ"ה מהני לשון זה, אע"פ שלא אמר יהא, מדלא נזכר דאיירי דאמר יהא דהא בכה"ג מייתי התוס' ראיה מנדרים דלא צריך לומר יהא מדלא נזכר ע"ש

ונ"ל לענ"ד לישב קוה"ת עפ"מ דאיתא בשבועות (כ"ו ע"ב) אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים, מיתיבי מוציא שפתיך ועשית (גבי נודר להביא קרבן כתיב רש"י) אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין, ת"ל כל נדיב לב, שאני התם דכתיב כל נדיב, וניגמר מינה משום דהוה תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין עכ"ל הש"ס, ופירש"י שם ד"ה תרומה וקדשים תרומת מלאכת המשכן כתיב בה כל נדיב לב הביאו וגומר, וגבי קדשים כתיב בחזקיהו (ד"ה ב' קא"פ כ"ט) וכל נדיב לב עולות עכ"ע *)

והנה עלה דמסקינין הכא דתרומה והקדש מהני גמר בלבו בלבד הקשה הר"ש מהא דתנן (פ"ג דתרומות מ"ח) ומובא בפסחים (ס"ג) המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, עולה ואמר שלמים שלמים ואמר עולה כו' לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שווין, ותירץ הר"ש שם במקומו וז"ל דוקא כששפתיו ולבו מכחישין זה את זה, אבל לא מכחשי זה את זה מהני בתרומה וקדשים כדדרשינן פרק *) מה שהביא רש"י על תרומת מלאכת המשכן הפסוק כל נדיב לב הביאו, שהוא בשמות (קא"פ ל"ה פסוק כ"ב) תמוה אמאי לא הביא המקרא שקדמהו באותה פרשה (פסוק ה'), כל נדיב לב יביאה, וכן הוא ברמב"ם (מעה"ק פי"ד הי"ב) שמביא באמת הפסוק הזה כל נדיב לב יביאה, כלומר בנדיבות לב יתחייב להביא שהוא מקרא מוקדם וגם נאמר בדרך הציוו ועי' בפמ"ג פתיחה כוללת לאו"ח (ח"ג אות ט') מה שמדקדק בזה וצ"ע

אגב אורחא אמרתי לבאר טעמו של רש"י שפירש דתרומה היינו תרומת מלאכת המשכן, אמאי מאן לפרש דאיירי בתרומת דגן כדפירוש התוס' שם במקומו ויליף לה מהקרא ונחשב לכך תרומתכם (במדבר י"ח) שניטלה במחשבה, משום דרש"י לשיטתו אזיל בבכורות (נט) שמבאר בלשון אחד, הא דאמרינן תרומת דגן ניטלת במחשבה היינו דבור והמכוון הוא שאינו צריך הפרשה ע"ש בתוס' ד"ה במחשבה, והשגת התוס' על רש"י מדמהני תרומת אלם הרי מוכת דלא צריך דבור, אינו ראיה, דשאני אלם דאיכא גם הפרשה ממש סגי בלי דבור, אבל היכי דליכא הפרשה צריך דבור, וראיתם השניה מסוגיא דשבועות הנ"ל דאמרינן תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד דמהני בהם מחשבה, הרי רש"י לשיטתו דמפרש דתרומה היינו מלאכת המשכן ממילא ליכא ראיה כלל דתרומת דגן סגי במחשבה והוא נכון.