דעת מרדכי א ט

להביא קרבן עליה וכ"ז בלא ידע הספק, אבל בידע הספק א"כ בשביל הספק אינו מתחרט ורק בשביל הודאי, א"כ בזה אינו מתחרט על הראשונה ולא שייך ממ"נ ורק באופן שאח"כ נתודע לו על האחת אז עולה לנכון הדין והוא נכון ופשוט עכ"ל

וזהו מה שהשבתי לו, מה שכתב כת"ר בענין שב מידיעתו דהכונה הוא בעת ידיעתו להחטא שישוב ויתחרט מעצם המעשה שעשה דבר חדש הוא, דהפשטות הוא על שעת עשיית החטא, וכפירש"י בחולין (הע"ב) ד"ה השב מידיעתו וז"ל, שאם היה יודע שהוא חלב היה יושב ומבטל מעבירה זו וכו' עכ"ל, ואפילו אם ישוב אח"כ אינו מועיל וכשכתבו התוס' שם ד"ה אינו שב וכו' ע"ש, ואף דבודאי בעינן שישוב ויתחרט על מה שעשה, אבל אין זה נוגע לענין שב מידיעתו, דגם בקרבנות שמביאין על הזדון כשגגה נמי בעי תשובה וחרטה, ועין ביומא (פ"ה ע"ב) רש"י ד"ה חטאת ואשם ודאי מכפרין ומסתמא תשובה איכא שאם לא היה מתחחט לא היה מביא קרבן עכ"ל, וראיתו לבאורו ממומר שנעשה לאחר העבירה דאינו מביא קרבן אינה מכרעת, דהתם טעמא אחרינא הוא משום דהוי זבח רשעים תועבה, אכן מצאתי שבעיקר חדושו כונה דעתו למה שכתב השמ"ק בשם הרא"ש בכריתות (ז' אות כ"א וכ"ב) בשלהי המסכתא דפוס ראם וז"ל ותימא אמאי לא מפרש הכי מה חטאת ואשם אינם מכפרין אלא על השבים כשנודע שגגתו שב מידיעתו ומתחרט אבל אם אינו שב ומתחרט אינו מביא קרבן על שגגתו, אף יוה"כ מכפר. על כל שגגות שיתחרט כשיודעו לו וכו' עכ"ל השמ"ק, הרי כדברי כת"ר, אך מ"מ נראה דאם שב אח"כ לאחר ידיעתו אף שלא שב בעת ידיעתו בודאי מועיל לחייבו בחטאת דהא במומר גופא אם המיר אחר עשיית החטא ואח"כ שב חייב בקרבן וכש"כ המל"מ (פ"ג משגגות) באריכות וראיתו מהא דקאמר (סנהדרין מ"ז כריתות ז' ועוד בכמה מקומות) הפריש קרבן ואח"כ המיר הואיל ונדחה ידחה, ומשמע דוקא בהפריש אבל בלא הפריש לא, וגם זה אינו אלא לר"י דס"ל בע"ח נדחים, – והוא לדעת כונת הגמרא כריתות שם נהי דאידחי קרבן גברא בר כפרה הוא יעו"ש – ואף אם נאמר דשא"ה דבעת ידיעת החטא עדין לא המיר וכבר. נתחייב בקרבן אז ההמרה שבינתים אינה מעכבת כיון דשב עתה ואינו זבח רשעים עוד אבל בעת ידיעת החטא כבר היה מומר לא תועיל אח"כ תשובתו, משום דזה לא הוי שב מידיעתו דבעינן דבשעת ידיעתו ישוב ויתחרט, עדין תקשה לפ"ז לרבנן דר"ש דילפי למעט מומר מן מעם הארץ בודאי יועיל אם ישוב אחר ידיעת החטא, כיון בעת עשיית החטא ובעת הבאת הקרבן כשר הוא דע"ז קאי קרא דמע"ה וא"כ גם לטעמו של ר"ש יועיל, דאלת"ה תקשה אהא דפריך הש"ס בחולין שם מאי בינייהו בין לרבנן לר"ש, ואמאי לא קאמר דנ"מ אם המיר קודם ידיעת החטא ושב קודם הבאה, דלר"ש פטור מקרבן ולרבנן חייב וע"כ גם לר"ש חייב, גם מסתבר כך, דלא מעכב כלל שיתחרט דוקא באתחלתא דידיעה אפילו אם מתחרט אח"כ נמי מועיל, דהלא גם אז נודע לו מחטאו והידיעה שלאחר כך איננה נצמחת מהידיעה הראשונה שנודעה לו שחטא ולא התחרט רק מצד עצמו יודע עתה שחטא ומתחרט ע"ז ולמה יעכב אם באתחלתא דידיעה לא נתחרט כיון שעכ"פ גם עתה יודע הוא ומתחרט ושב מידיעתי כבאורו של כת"ר

ואף אם נתעקש בזה ונאמר דהכל תלוי באתחלתא דידיעה אם מתחרט אז בין לרבנן ובין לר"ש, הנה גם עתה עדין אנו עומדים מבחוץ במש"כ כת"ר, דלפ"ז הא דאוכל שתי חתיכות ואחת מהן חלב דחייב משום דמתחרט גם על הספק וחרטת ספק ג"כ סגי, הנה לכאורה מסוגיא דיומא (פ' ע"א) יש להוכיח להיפך דאיתא שם אמר ר"א האוכל בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין מאי ירבה בשיעורין, אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ופירש"י הא אידנא לאו שב מידיעתו הוא, דאי נמי הוי ידע דחלב הוא הוי אכיל ליה, דהא השתא קיים לן דלא חייבה תורה אלא על כזית איגורי שהיא כזית בינוני עכ"ל, וכיו"ב איתא בירושלמי (תרומות פ"ו ה"א)., אמר אני פורש מכזית, ואיני פורש מכחצי זית, אמר רבי בון בר חייא נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד, ואין יסבור רבי בון בר חייא כר"ל אכל חצי זית בהעלם אחד פטור, והכא אכל שני חצאי זתים וחסר כל שהוא פעור עכ"ל הירושלמי, ומבאר הפ"מ כיון דעל חצי זית לא הוי שב מידיעתו דאפילו הוי ידע הוי אכיל, א"כ. אינו מצטרף לחצי זית השני, ודמיא כמו שאכל פחות מכשיעור ופטור מחומש עכת"ד ע"ש, וקשה תינח אם הוא גברא דאינו בודל מחצי שיעור כהמימרא האמור בירושלמי להדיא שאמר איני פורש מחצי זית אבל סתמא אם הוא גברא דדחיל חטאין דאפילו בח"ש אינו מזלזל אמאי לא נימא דהוי שב מידיעתו. ועוד ק"ו הוא אם על ח"ש הוי שב ואינו עושה מכ"ש אשיעור שלם לא יעשה, וע"כ מוכח מסוגיא דיומא הנ"ל דבעינן שיהא שב מצד חיוב כרת שבו שהיא הגורמת לידי חיוב חטאת בעברו ע"ז, אבל בשב בדבר הקל מזה שבהיפוך בעברו ע"ז במזיד אינו נמנע מחיוב חטאת לא מקרי שב מידיעתו, וא"כ בספק חלב נמי אף דשב ע"ז גם מצד ספק מ"מ כיון דאין בו חיוב חטאת ובעברו על הספק עדין אינו נמנע מחיוב חטאת וכשכ"ל אין השבה מזה גורמת להביא לידי חיוב חטאת

וביותר קשה לי אתירוצא דמר מהאי סוגיא דכריתות גופא באכל הראשונה במזיד והשניה בשוגג דרבי מחייב בא"ת ותמוה הא לא הוי שב מידיעתו דלענין א"ת במזיד על הספק אינו חייב כלל דבעינן שב מידיעתו כמבואר בתוספות ר"פ ספק אכל ע"ש, והיא קושיא חמורה לכאורה ועכצ"ל דאיירי דקודם שאכל השניה כבר שב על הספק איסור שאכל במזיד וא"כ אח"כ כשנודעה לו השגגה מחתיכה השניה שאכל הוא מתחרט בודאי בין על עצם החטא בכללו ובין על עצם המעשה שאכל את הראשונה כיון שכבר שב גם מספק איסור ואמאי אינו חייב חטאת. שוב מצאתי בהגהות על הש"ס מצפה איתן שהעיר בזה, ותירץ דרבי לשיטתו והזיד בלאו פטור מקרבן וכשכתבו התוס' (שבת ס"ט) והכא איירי בהזיד בלאו עכת"ד ע"ש

אכן אכתי קשה מהרמב"ם דפסק במזיד בלאו ושגג בכרת חייב קרבן וכאן פסק כרבי א"כ תקשה עליו בממ"נ. אם לא הזיד בראשונה רק בלאו בודאי הו"ל לאיחיובי בחטאת ואם הזיד גם בספק כרת אם לא שב בינתים בין אכילה ראשונה לשניה גם א"ת לא הו"ל להתחייב, ואם שב בינתים קודם שאכל השניה בחטאת הו"ל להתחייב. ואין לומר כיון דהוי ידיעה בינתים לא מצטרף, דידיעת ספק תחלק, ז"א דהרי אפילו לענין חלוק חטאות קי"ל כר"י בכריתות (י"ח ע"ב) דידיעת ספק אינה מחלקת לחטאות וגם תקשה מרישא באכל הראשונה בשוגג ושניה במזיד דכל מזיד משמעותו אפילו לא ידע עתה שהיא החתיכה מן השתים הראשונות באופן שבאכילתו הנוכחית יש עליו עבירה ודאית אלא אפילו איירי שמזיד הוא רק באופן זה שיודע הוא שחתיכה זו ספק חלב שומן ומ"מ יאכלנה גם בכה"ג אינו חייב רק א"ת, וקשה אמאי הא אם יודע לו אח"ז שבודאי עבר הוי כשוגג ודאי ואמאי אינו חייב חטאת

שוב מצאתי שחקירתנו מפורשת היא להדיא בירושלמי תרומות (פ"ו ה"א) וז"ל במזיד בספיקו כשוגג בודאי, א"ר יוסי הדא אמרה השב לו מידיעתו חייב על שגגתה עכ"ל הירושלמי ופירש הפ"מ אם אינו פורש מס' תחומה, אבל פורש מודאי תרומה מקרי שב מידיעתו וחייב בחומש דשגגה ודאית היא ועי' במראה הפנים שם שהעיר ג"כ עד"ז, ועי' בבאור הגר"א על הירושלמי תוצאה חדשה, דלפי פירושו נמי משמע דמזיד בספק. כשגגה תחשב ויש לעיין בכ"ז ועוד חזון למועד.