דעת מרדכי א י

סימן ב יחקר אחר המקור מנין דאסור שמוש בטומאה בבמה קטנה ובכלל אם גם זר מצווה אשמוש בטומאה בב"ק

גרסינן בזבחים (דף ק"כ ע"א) ומה בין במת יחיד לבמת צבור וכו', אבל הזמן (הזמן לאכילה) והנותר (שהוא הנותר לאח"ז אסור באכילה וחייב כרת וטעון שריפה) והטמא שווין בזה ובזה (במה קטנה כבמה גדולה) ת"ר מנין לעשות זמן (להיות נפסל בנותר רש"י) בבמה קטנה כבמה גדולה דהא אמרה תורה לן (נותר) ישרף ויוצא ישרף, מה יוצא כשר בב"ק (שהרי כשרה בלי מחיצות רש"י) אף לן כשר בב"ק (ומעתה לא יהא הזמן פוסל דהא אתיא מהאי דינא כדאמרן רש"י) ודין הוא (מדרך אחרת שיהא הזמן פסול בה) מעופות, מה עופות שאין המום פוסל בהן, זמן פוסל בהן, קדשי ב"ק שהמום פוסל בהן אינו דין שיהא הזמן פוסל בהן, מה לעופות שכן אין הזר כשר בהן, תאמר בב"ק שהזר כשר בהן, הואיל והזר כשר בהן לא יהא הזמן פסול בה, ת"ל וזאת תורת זבח השלמים לעשות זמן במה קטנה כבמה גדולה וזאת תורת זבח השלמים תורה אחת לכל השלמים, ואפי' לשלמי ב"ק למה שאמור בענין ומה אמור בענין, זמן לתודה, זמן לשלמים ומחשבת פגול והא דאיצטריך לרבויינהו משום דאתי מבנין אב דהלן ישרף והיוצא ישרף דלא יפסול בה זמן לפיכך הוצרך לרבותו רש"י]

הנה הא דנזכר בברייתא כאן דעמא שווין בזה ובזה, כלומר בבמה קטנה כבמ"ג לפירש"י הוא לאכילה, כדמסיים בפירושו, וטמא נמי בההיא פרשתא כתיב, והנפש אשר תאכל בשר מזה"ש וטומאתו עליו ונכרתה הרי לאכילה מפרש, אבל הרמב"ם בפירושו ובחבורו וכן הרע"ב במשניות מפרש לענין שמוש בטומאה, והתוי"ט מקשה על הר"מ מנלן דאסור לטמא לשמש בב"ק, הא בגמ' משמע דלאכילה קאי, ובס' בה"ז מתרץ דמוכח כן לעיל (דף ט"ז) דהתם בעי למילף דזר ששמש מחלל עבודה בק"ו מטמא ובע"מ, ופריך מה להנך שכן פסולין בבמה והרי מבואר להדיא דטמא ששימש בבמה קטנה פסול, וכבר קדמו בראיה זו רבעה"ת לעיל (כ"ח ע"ב) ד"ה מסתברא אבל הצ"ק הקשה ע"ז אמנם כן דמוכח כן מן הגמ', אבל מנלן מקרא כן דהא בפרשת וזאת תורת זה"ש לא איירי רק באכילה בטומאה, וכמו שהעתקתי פירש"י למעלה, אבל עמא ששימש לא כתיב בההוא פרשה כלל ע"ש

ונראה דהנה יש לדקדק טובא בסוגיא הנ"ל בדחייתו להק"ו מעופות בהפירכא מה לעופות שכן אין הזר כשר בהן האמר בקדשי ב"ק שהזר כשר בהן, דהיא פרכה חדשה מה שלא נזכר מקודם ואמאי לא קאמר מה לעופות שכן יוצא פסול בהן. שודאי עופות שיצאו חוץ למחיצתן אסורים באכילה ולהקרבה דילפינן מן ובשר בשדה טרפה, דבשר שיצא חוץ למחיצתו דומה לטרפה] תאמר בקדשי במה קטנה שאין בהם פסול יוצא, שכן התחיל לדון מהאי טעמא להכשיר בהם לן, וגם עדיפא פרכא זו שהוא דומה בדומה, דהא דאין מום פוסל בעופות היינו בקרבים אבל לא בהמקריבים, דכהן בע"מ אסור להקריב אפי' עוף וע"ז שייך יותר הפירכא שכן יש בהן פסול יוצא שהוא ג"כ בקרבים, משא"כ פירכא דזר שהוא במקריבים והוא תמוה לכאורה, אכן נראה דהנה להקל באיזה מין פסול בב"ק נצרך למוד לזה, דבלאו למוד בודאי יש לנו להשותן מכל וכל דכל מה שפסול בבמה גדולה פסול נמי בבמה קטנה אך כשיש לנו מקום לומר להקל, כמו הכא שיש מקום לומר דלן כשר בבמה קטנה משום דילפינן בב"א מיוצא כמדויק בפירש"י האמור לעיל, והנה ג"כ ידוע מסגנון התלמוד היכי דיליף בק"ו לתן בלמד החומרא שיש במלמד מפני שמצינו שהלמד חמור בפרט אחד או יותר מהמלמד והש"ס דוחה, מה לפלוני המלמד שיש חומרא פלונית והכונה היא, אע"פ שאנו מוצאין חומרות הרבה שבעים ושבע בלמד מה שאין במלמד. מ"מ אם נמצא חומרא אחת במלמד מה שאין בלמד אנו דוחין ואומרים אולי זו החומרא המפורשת שיש במלמד מה שאין בלמד גורם לחומרא שאנו רוצין ללמד הימנה וליתן במלמד, ומובן מאליו שהכונה היא רק על דרך האפשר, שאפשר להיות כן וממילא אין לנו ללמד ק"ו, אבל אינו מוכרח וא"כ לא הוי יכול הש"ס לפרוך הק"ו מעופות ולומר מה לעופות שיש בהן פסול יוצא ומשו"ה יש בהן פסול נותר משא"כ בקדשי במה קטנה שאין בהן פסול יוצא אין בהן פסול נותר וא"כ כבר השתמשנו בקולא זו שבבמה קטנה מה שאין בה פסול יוצא ע"ד אפשר כדי לפרוך הק"ו מעופות אע"פ שיש בהן פסול מומין, שוב לא נוכל להשתמש בו בדרך בנין אב ולומר שכיון שנותר ישרף ויוצא ישרף וכיון שאין בהן פסול יוצא ה"ה אין בהן ג"כ פסול נותר ולהחליט כן בודאי מצד מדת בנין אב לוא יהי שהק"ו נפרך מזה אבל שוב אין לנו ב"א, ומשום זה, ההכרח למצוא פירכא להק"ו מצד אחר כמו הכא שהזר כשר בה ושוב נוכל להשתמש בקולא של יוצא ללמד בב"א שאין בקדשי במה קטנה פסול נותר, ומשו"ה דייק רש"י וכתב והא דאיצעריך לרבויינהי משום דאתי בב"א כדי לסלק הקושיא הנ"ל דכיון דנעשה זאת לפירכא שוב אין לנו מדת בנין אב, וא"כ מיושבת קושית הצ"ק דמנא ידעינן דאסור לשמש בב"ק בטומאה, דאין צריך למוד לזה כיון דאין לנו מקום לטעות ולומר דיהא מותר לשמש בטומאה, ואין לומר דהיינו למדין בב"א מפסול יוצא דאין זה דומה לזה דזה בקרוב וזה במקריב ונהי דעבדינן פירכא מזה לזה, אבל בנין אב לא הוי

אבל עדין יש להקשות דבאמת יש לנו מקום לטעות ולומר דשמוש בטומאה מותר בבמה קטנה וצריך למוד לזה, דהנה שם במשנה תנן (קי"ב ע"ב) היוצק והבולל והפותת וכו' והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור ואין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה, ופירש"י בכהן טמא ששימש דזרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפקא אזהרה דידהו, דהיינו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו דהיינו טומאה, כדכתב בתריה אמור אליהם לדורותיכם וגומר, וזרות נמי מיני' דרשינן מדאצטריך קרא למיכתב בני ישראל דליכא למימר למעוטי קרבן נכרים ונשים, דאטו קרבנן דידהו בטומאה קרבי אלא ה"ק בני ישראל נמי שהם זרים לא יעבדו ולא יחללו וכיון דזרות וטומאה מחד קרא נפקי, מאן דמיחייב אזרות מיחייב נמי אטומאה ומאן דלא מיחייב אזרות לא מיחייב נמי אטומאה יעו"ש בפירש"י במכילתין ובסנהדרין (דף פ"ג) מפורש יותר, וא"כ למה לא נימא ג"כ הך הקישא לענין זה דכיון דלא מיחייב אזרות בבמה ה"ה דלא מיחייב בשמוש בטומאה וכמו דמקשינן טומאה לזרות לענין זה דכל היכי דלא הוי עבודה תמה או דהוי עבודת סלוק דלא מיחייב משום זרות אינו מחויב משום טומאה

עוד יש להסתפק בעיקר הדבר בזר ששימש בבמה קטנה בטומאה אי חייב אטומאה או לא, דאע"פ דמוכח מהאמור דגם בבמה קטנה איכא איסור וחיוב בשמוש בטומאה אולי אין זה אלא דוקא לכהן אבל לא לזר, או דלמא כיון דבבמה קטנה הזר ככהן יחשב גם הוא מצוה אשמוש בטומאה, ולכאורה דבר זה תליא במחלוקת התוס' והרמב"ם, דביבמות (ל"ב ע"ב) במחלוקתם של ר' חייא ובר קפרא בזר ששימש בשבת אי חייב אחת או שתים, ואח"ז בבעל מום ששימש בטומאה אי חייב אחת או שתים והרגישו התוס' שם, דאמאי לא נקט גם הכא זר ששימש בטומאה כמו לעיל לענין שבת, ותירצו משום דשימש בטומאה מוינזרו מקדשי בנ"י נפקא והתם דבר אל אהרן ואל בניו כתיב וזר אינו מצוה כלל אשמוש בטומאה וכ"כ שם להדיא הרמב"ן בחדושיו, ולפ"ז כיון דבמקום שהזהירה התורה אשמוש בטומאה הקפידה דוקא להזהיר על אהרן ובניו א"כ ליכא כלל איסור שמוש בטומאה אזר, אכן בר"מ (פ"ע מהלכות ביאת מקדש הי"א) כתב וז"ל כהן טבו"י ומתו"כ שנטמא וה"ה