דעת מרדכי א ח

דא"כ אמאי ביבמתו פטור כיון דהוא מדאורייתא, וע"כ הכריחו התוס' והעלו דמיירי דאינו יודע אם היא בעת וסתה והו"ל לשיולה, וע"ז הוסיפו עוד לומר דהומ"ל דאיירי דלא ידע אם היא כבר נדה וחייב על מה שלא שאלה, אע"פ ע"פ דין מותר לו לסמוך, מ"מ שוגג מקרי שהיה לו לשאול אלא דרצה להשמיענו דאף אם שאלה ואמרה דאיננה נדה מ"מ חייב על מה שלא שאלה אם היא בעת וסתה, ולפ"ז אין מדה"ת ראיה דבמזיד על הספק חייב חטאת דבאמת אין הכונה שהוא ספק גמור כיון ע"פ דין תורה אין כאן ספק כלל דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן עכת"ד

ואנכי השיבותיו ודחיתי את באורו בתוספות, משום דאי אפשר בשום אופן וענין לפרש דה"ת כפירושו דאיך נפרש מה שכתבו התוספות בתחלת דבריהם, דאין לפרש דאיירי ביודע שהוא סמוך לוסתה ומספקא ליה שמא תראה כפירושו של הרב הנ"ל, וע"ז קאמרינן דבאשתו חייב דלא בזיז מינה לשאלה וביבמתו פטור דבזיז מינה לשאלה, דמאי שאלה שייך אלהבא אם תראה מיד או לא, הרי זה גם היא אינה יודעת יותר ממנו, וע"כ הכונה בדה"ת כשאמרנו ''דמספקא ליה" דשמא כבר ראתה או לא והוא פשוט גם מה שכתב הרב הנ"ל דמש"כ התוס' דהמ"ל דאיירי דלא ידע אם היא כבר נדה וחייב על מה שלא שאל, אע"פ ע"פ דין תורה מותר לו לסמוך, מ"מ שוגג מקרי בשביל שהיה לו לשאל, גם זה אינו נכון מדכתבו התוס' מקודם להקשות הא דקיי"ל כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן ואינו צריך לשאול כלל והוי זה בגדר אונס, וע"ז תירצו דהיינו דוקא ביודע שלא הגיעה עדין שעת וסתה וא"כ הא דכתבו אח"כ וה"ה דהומ"ל שאינו יודע אם היא נדה גמורה ע"כ אין הכונה שיודע שכבר הגיע וסתה ומספקא ליה שמא כבר ראתה ומ"מ ע"פ דין מותר לו לבוא עליה מטעם כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, דזה בודאי ליכא למימר, כיון דהתוספות הכא אזלי בשיטתם דסמוך לוסתה דאורייתא, א"כ גם וסתות גופא דאורייתא וכמבואר ביבמות (ס"ב ע"ב) בתוד"ה חייב אדם לפקוד את אשתו דהוי חזקה גמורה דאורח בזמנו בא ואף דהוי כנגד חזקת טהרה, מ"מ ספק גמור הוא מה"ת ואיך מותר לו לבוא עליה ע"פ דין תורה ואם נימא דכונתם דגם זה אינו יודע אם הוא בתוך וסתה או לאחר וסתה, דמטעם כל הנשים בחזקת טהרה מותר לו לבוא עליה רק אונס לא מקרי אלא שוגג דמ"מ הו"ל לשאול תינח לשיטת הנוב"ק (חיו"ד ל"ה) דגם לאחר שכבר הגיע וסתה מ"מ אינו אלא בגדר ספק, משום דהוי חזקה כנגד חזקה, חזקת טהרה כנגד חזקת אורח בזמנו בא, וא"כ אם גם. זה אינו יודע אם הוא קודם וסתה או לאחר וסתה הוי ס"ס, אבל לפי מה שכתב הבית מאיר בתשובותיו בצלעות הבית ומוזכר בקצרה בנו"ב שם וכן הוא בחדושי בי"מ על ש"ס, (חולין י"א) דכל היכי דחזקה אחרונה סותרת ומבטלת לחזקה הראשונה אז החזקה האחרונה מפקיעה מידי החזקה הראשונה לגמרי ונדון בתורת ודאי כחזקה האחרונה, ומביא ע"ז ראיות צודקות משו"ת הר"ן (סי' ס"ו) במקוה שהוחזקה מימיה להיות פעמים עולין ופעמים חסרין, דמ"מ אם נמדדה ונמצאת שלמה כל טהרות שנעשו על גבה טהור, דמאי אמרת העמד טמא בחזקתו, אדרבא העמד מקוה בחזקתה, וכן השולח גט ממ"ה דנותנין לה בחזקת שהוא קיים אף שיש כנגדה חזקת א"א יעו"ש וא"כ ה"נ דמספקא לו אם הוא לאחר וסתה היא ודאי נדה, ואם היא קודם וסתה הויא ודאי כשרה והוי ספק גמור, וא"כ עכ"פ מוכח מהכא דמזיד על הספק חשוב שב מידיעתו לגבי ודאי

ומה שנוגע לעצם כונת התוס' הנ"ל העירני הרב הגאון ר' חיים הלוי ז"ל הנ"ל, דיש לפרשם בסגנון זה, באמת הוא לא חשב כלל לעבור על הספק, אלא כיון שספק היה לו אם היא נדה סמך את עצמו, שאילו באמת נדה היא אז תרחיקהו ממנה ולא יבוא לבעילת נדה, אך באמת לא הרחיקתו ואילו שאלה אם היא נדה אז לא הכשילתו, ובאשתו דלא בזיז ממנה מדלא ואנכי שאלה נחשב לשוגג גמור ולא מיפטר מטעם טעה בד"מ, משא"כ. ביבמתו דבזיז ממנה אז נחשב לטעה בד"מ עכת"ד ופירושו אינו רחוק ויש לעיין בזה

עוד הבאתי ראיה מהא דאיתא בשבת (ס"ט ע"ב) איזהו שגגת שבועת בטוי לשעבר, שאם אמר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן או לא חייב, ומוקים לה דמונבז היא דשגגת קרבן שמה שגגה ופשטא דלישנא של המאמר. ''אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן" שמספקא ליה אם חייבין עליה קרבן ואפ"ה שגגה מקרי וחייב בקרבן, אע"פ גם מוגבז ס"ל שבעינן שב מידיעתו, כאמור לעיל בתוד"ה אלא למונבז שגגה במאי, וא"כ ה"ה לדידן דבעינן שגגה בכרת אף דהוי מזיד על ספק כרת אפ"ה מקרי שמי"ד לגבי ודאי ועיין בזה

אכן תמיהא לי דהוא לכאורה נגד סוגיא ערוכה בכריתות (י"ח ע"א) ת"ר היו לפניו שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב וכו', אכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב הראשונה במזיד והשניה בשוגג פטור,. (דליכא שתי חתיכות רש"י) ורבי מחייב (דלא בעי שתי חתיכות רש"י) עכ"ל הש"ס, והא דתנן ברישא דברייתא דהראשונה בשוגג והשניה במזיד חייב היינו אשם תלוי, וכפירש"י שם ד"ה חייב א"ת אקמייתא דבשוגג הוא ומשתי חתיכות הוא, וכן מפורש הוא בר"מ (פ"ח משגגות ה"ד) וז"ל שם או שאכל ראשונה בשגגה ושניה בזדון ה"ז חייב באשם תלוי הואיל והיה שמה איסור קבוע וכו' עכ"ל, ולפ"ז קשה גם חטאת הו"ל להתחייב דהא אכיל חלב ודאי בשוגג דהרי על הודאי היה שוגג בין מעיקרא שהיה שוגג גמור בין בסוף באכילת חתיכת השניה שהיה מזיד רק על הספק ולא על הודאי ומזיד על הספק מקרי שב מידיעתו לגבי ודאי כמו שהוכחנו לעיל, ואפילו אם נימא דשא"ה כיון דיודע עתה באכילתו השניה שיכשל בודאי באכילת איסור בצירוף עם מה שאכל כבר או מה שאוכל השתא ומשו"ה לא יוכל להתחייב ע"י אכילה זו חטאת דהוי כמזיד על הודאי, מלבד שזה דחוק מאד מ"מ גם אם נדחוק כן, עדין תקשה מסיפא דברייתא הנ"ל הראשונה במזיד והשניה בשוגג פטור, וטעמא דעל אכילה הראשונה היה מזיד לענין א"ת ולא מקרי שב מידיעתו, דגם לענין א"ת בענין שב מידיעתו כמפורש בתוספות ריש פרק ספק אכל, ועל השניה לא איקבע איסורא ורבי מחייב בא"ת, וקשה טובא לשיטת התוספות בפסחים לפי הוכחתנו דמזיד על הספק הוי שב מידיעתו, בחטאת הו"ל להתחייב, דבאכילה הראשונה אף דהוי מזיד לגבי ספק, שוגג הוא לגבי ודאי, ובאכילה שניה הוא שוגג גמור, ודוחק לחלק בין איקבע איסורא ללא איקבע איסורא, כיון דכתבו התוס' בבא על ספק נדה חייב חטאת אף דהוי אפשר לו לברורי ע"י שאלה. לא מסתבר לומר דזה עדיפא מאיקבע איסורא לענין שמי"ד אפי' למאן דס"ל בא"ת דטעם איקבע איסורא אינו תלוי כלל באפשר לברורי וצע"ג לכאורה

, וע"ז השיב לי הרב דפוניבוש הנ"ל וז"ל ממש, ונראה דהנה בגמרא אמרינן דבעי שב מידיעתו, והכונה נראה דבכל שוגג בעי שאם אח"כ יתודע לו ישוב ויתחרט על מה שעשה. אף אם יהיה בצדקתו ובחסידותו כמו שהיה בעת החטא, מ"מ תרטה בעינן ולזה במומר אין מתחייב, וכמו דבעי בעת עשיית החטא כן נמי בעת הידיעה בעינן שתהא ההשבה מהידיעה, אבל אם בעת ידיעתו מחטא אין כאן השבה, אף אם ישפר עתה מעשיו וישוב גם על מה שעשה לא מהני כמו בעת החטא, ולזה במומר גם אם אח"כ נעשה למומר אינו מביא קרבן, ומעתה כיון דכל עיקר ההבאה הוא בשביל ששב ומתחרט על מה שעשה, א"כ באכל שתי זתים לכאורה איך יתחייב הרי על עצם המעשה הראשונה אינו מתחרט, ואינו מתחרט רק על שאכל שתיהן, אמנם הדבר פשוט דע"ז די גם ידיעת ספק שהרי גם בשביל ספק מתחרט רק דבעי ידיעה ודאית מקרא דאו הודע ואז מועיל ממ"נ דמ"מ יודע ידיעה כזאת שמחויב