דעת מרדכי א פט

כל איש להפקיר כל רכושו אף שגם זה נגד דעת העולם כי שום בר דעת אינו מפקיר נכסיו כמו כן יוכל לבטל חשיבות של איזה חפץ ואינו מתחשב עם העולם כלל והוא ברור סימן לח יחקר אי מצות בעור חמץ אינו אלא במבער כל חמצו מכל ביתו וחוריו ורק בעור שלם הוא כולו חדא מצוה. אבל אם משאיר חמץ באיזה מקום קיים רק פלגא דמצוה. א"ד כל בית ובית או כל זית וזית הוי מצוה בפני עצמה, אי מחלקין הברכה ומעשה המצוה לשנים וא"ת דלא מחלקין, במד"א מי שעושה מעשה המצות אינו שלוחו של המברך, אבל כששלוחו הוא שפיר מתחלק בין שנים. אחד מברך, והשני שלוחו עושה המצוה

כתב המחבר באו"ת (סי' תל"ב סק"ב) וז"ל בברכה אחת יכול לבדוק כמה בתים ואם בעל הבית רוצה יעמיד מבני ביתו אצלו בשעה שהוא מברך ויתפזרו לבדוק איש במקומו עכ"ל, וכתב ע"ז הפר"ח ודוקא כשהבתים אינם רחוקים זה מזה, דאל"כ הוי הפסק וצריך לברך מחדש, מידי דהוי למי שלובש טלית קטן והולך לבה"כ ומתעטף בטלית גדול דצריך לברך עליו משום דהליכה מביתו לביה"כ הוי הפסק כמ"ש לעיל (סי' ח' ס"ק י"ג) והסכים לזה בס' ח"א יעו"ש

ולדעתי הקטנה דין זה תמוה ונקדים לראשונה מה שהעירותי על דבריו של החק יעקב, שכתב אדברי המחבר הנ"ל שסיים אם מעמיד מבני ביתו לבדוק יעמדו בשעת הברכה, דמשמע אם אינם עומדים אצלו בשעת הברכה משמעות הפוסקים מהתוספות, דאין יכול לשלח אותם לבדוק, ובעולת שבת מתמיה ע"ז וז"ל ואם הוא כבר בירך למה לא יעשה שליח לבדיקה, הא ק"ל בכ"מ ששלוחו של אדם כמותו עכ"ל, ובאמת שגג בזה דאף שבעה"ב מותר לשלח שלוחו מ"מ השליח אינו יוצא במה שעושה המצוה בלי ברכה כמבואר באה"ע (סי' ל"ה) שהמקדש ע"י שליח מברך השליח, וכ"ת ה"נ יברך השליח יש לאמר כיון דבירך הבעה"ב והוא רק חדא מצוה אין לברך שתי פעמים עליה לכך יעמיד אצלו, וכן מבואר בטויו"ד דשומע ואינו מדבר מותר לשחט אם שומע הברכה מאחר, אבל בלא"ה אסור לו לשחוט אפילו בתורת שליחות עכ"ד הח"י

ודבריו אינם מבוררים אצלי דלכאורה קושית העו"ש קאי על דברי המחבר, דאיירי דהבעה"ב נמי עוסק בבדיקה ואפ"ה לא יוכל לעשות שליח שיסייענו בבדיקתו אלא אם עומד אצלו בשעה שמברך וע"ז שפיר מקשה העו"ש, כיון דבדיקת חמץ חדא מצוה היא וכש"כ החק יעקב בעצמו כאן. כלומר כשבודק חמץ ומבערו מכל המקומות שיש לו, אף הרחוקים זה מזה אינו מקיים רק מצוה אחת בשלימות היא המצוה ''דתשביתו שאר מבתיכם'' ובמבער רק ממקום אחד אינו מקיים רק חלק מהמצוה ולא שייך ע"ז לברוכי, כמו דאינו שייך לברוכי במילה אם חותך רק מקצת ערלה ומקצתה מניח מהציצין המעכבין את המילה, וכיון דעל מעשה השליח בלבד אינו שייך לברוכי והבעה"ב שהמצוה שלו נמי עוסק בהמצוה, א"כ שפיר מקשה העו"ש דלמה לא יוכל לעשות שליח לגמר בדיקת הבתים, כיון דשלוחו של אדם כמותו ומעשה השליח נחשב כאילו עשה המשלח, א"כ עשה המשלח כל מצות הבדיקה בשלימות ע"י צירוף מעשה עצמו עם מעשה השליח שנחשב ג"כ כאילו עשה הוא, משא"כ אצל השליח אין שייך לצרף מעשה המשלח על חשבונו ועל עשיית הבדיקה של השליח בלבד ליכא ברכה, כיון דאינו אלא חלק מהמצוה ולא כל המצוה בשלימות, ולא דמי כלל להא דקי"ל באה"ע דמהקדש ע"י שליח, מברך השליח, דשאני התם שהשליח עושה כל המעשה ולכן מברך גם כן

ועוד לכאורה נראה לי להביא ראיה שאפילו במצוה אחת הנגמרת ע"י רבים ביחד וכל אחד לוקח חלק בהמצוה וגם כל אחד יעשה. חלק המצוה לעצמו ולא בתורת שליחות לחברו, מכ"מ אחד מברך והשאר יוכלו לקחת חלק בהמצה אף שלא שמעו הברכה מהא דאיתא במגילה במשנה (פ"ד מ"א) הפותח וחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה ותנא עלה בגמרא, הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה, וכתב שם התוי"ט בשם הר"ן משום דכולה קריאה כחדא מצוה חשיבה, והש"ס קאמר התם דהאידנא תקנו שכ"א מברך לפניה ולאחריה גזירה משום הנכנסין והיוצאין, ופירש"י משום טעות, דהנכנסין יאמרו דאין ברכה בתורה לפניה והיוצאין יאמרו אין ברכה בתורה לאחריה, ואי נימא דכ"א מחויב לשמע הברכה כיון שלוקח חלק בהמצוה א"כ עדיפא ה"ל להש"ס לומר, דגזירה משום הנכנסין שיקראהו לתורה והוא לא שמע הברכה. שלפניה וכן משום היוצאין שמא מי הקרואים יצא לחוץ ולא ישמע ברכה שלאחריה, אע"כ דאין זה חששא כלל, אם מי שאינו עושה רק מקצת מצוה שלא יברך, כיון דעל מקצת מצוה לא שייך לברוכי, וכ"ש בבדיקת חמץ שעל הבעה"ב מוטלת המצוה, והמצוה שלו היא ומעשה השליח נחשב כאילו עשה המשלח ודאי שיכול לעשות שליח לגמור הבדיקה אפילו שהשליח לא היה אצל הברכה שוב מצאתי בט"ז (סי' תכ"ח ס"ק ה') שכתב שם לדינא דבזמן המשנה אם נכנס אחד באמצע הקריאה שהיה מחויב לברך לפניה ומה שלא היו מברכין כ"א הוא מטעמא דשומע כעונה יעו"ש והוא לא כדברינו, אך בחדושי בכור שור מגילה השיג על הט"ז הנ"ל וכתב שלא ידע מנא ליה הא, הרי הברכות נתקנו משום כבוד קריאת התורה בצבור וכבר נעשה כבוד זה ולפ"ז יש מקום לראיתנו

ורציתי לקיים דבריו של החק יעקב בהשגתו על העו"ש דמלשונו של העו"ש בקושיתו מבואר דגם קודם שהתחיל הבעה"ב לבדוק נמי קשיא ליה דלמה לא יוכל לעשות שליח על הבדיקה דהא שלוחו של אדם כמותו ואפילו לא עמד השליח אצל הברכה, וע"ז השיב החק יעקב שפיר דהשליח לא יוכל לעשות מצוה שלמה מבלי לברך עליה דלא מחלקינן הברכה לאחד, והמצוה לאחר, וראיתו ע"ז מהא דקי"ל באה"ע (סי' ל"ה) דהמקדיש ע"י שליח השליח מברך מיהו כדעיינין בזה מצאנו דגם זה אינו מוכרח, דאע"פ שכדבריו מבואר לכאורה בכה"ג המובא בקצרה במג"א (סי' תקפ"ה סק"ג) ועיין במחה"ש שהביא דברי הכה"ג באריכות קצת והביא ראיה ע"ז מהא דפסק הרמב"ם (פי"א מהל' ברכות) דהעושה מצוה לעצמו או לאחרים מברך קודם עשיתה יעו"ש דנראה מזה דלא מחלקינן בין הברכה ובין מעשה המצוה לשני אנשים. אבל באמת ראיותיהם אינן מוכרחות כלל, דבהרמב"ם אינו מפורש כלל דמחויב דוקא השליח לברך רק ''דרשאי" גם השליח לברך ומדגיש זה דלפי מה שכתב שם דברכת שהחיינו מחויב לברך דוקא מי שנתחייב בהמצוה ולא השליח, ולכן כנגד זה כתב דברכת המצוה גם השליח יכול לברך, אבל אה"נ דאם ירצה הבעה"ב לברך והשליח יעסוק בעשיית המצוה דשפיר דמי, וגם ראית החק יעקב ממקדש ע"י שליח יש לדחות בדרך זה, ועוד דשם לא יוכל המשלח לברך על הקדושין, דהא בעינן הברכה סמוכה להקדושין והוא אינו יודע אימתי יהיו הקדושין דיברך אז ולכן מוכרח השליח לברך משא"כ בבדיקת חמץ אם. נזדמן השליח לפניו תיכף אחר ברכתו אף שלא שמע השליח הברכה נמי יוכל לשלחנו לבדוק

שוב ראיתי בפר"ח (סי' תל"ב סוף סק"א) שכתב בזה"ל, ודע שאפילו שאינו בודק בעה"ב כלום מצי לברוכי ולא הוי ברכתו לבטלה כדלקמן (סימן תקפ"ה סק"ג, ותרצ"ב סק"א) בהגה דאחד קורא המגילה ואחד מברך, אבל בסימן (תרע"א סק"ז) כתוב. אם רוצים למהר להתפלל לאחר שברך הש"צ.