דעת מרדכי א פח

סימן לז יבאר אם אחר בטול חמץ יובל לחזור ולבטל הבטול והערה נכבדה על שו"ת הרי"ם

ברע"ב ריש פסחים בודקין את החמץ, אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבר אבל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו, ואע"ג דבביטול בעלמא סגי חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה וימלך על בטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליו על בל יראה ובל ימצא הלכך בודקין את החמץ כדי לבערו מן העולם עכ"ל וכתב ע"ז התוי"ט וז"ל ומ"ש שמא ימצא וימלך על בטולו וכו' כלומר, דכמו שבבטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאילו הוא עפר סגי בכך, אע"פ שלא הוציא בשפתים כלום הכי נמי במחשבה בעלמא חוזר מבטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה עכ"ל, וכדברי הרע"ב מצאתי בספר המנהיג להרב אבן ירחי בה' פסח ע"ש, אכן על עיקר דבריו כבר תמהו המפרשים שבגמ' (דף ו') מפורש ההיפך, דהטעם שמא ימצא גלוסקא יפה הוא על הבטול שאחר הבדיקה, אבל לא על הבדיקה שאחר הבטול כש"כ הרע"ב ועין בהגהת הרש"ש ריש פסחים שישב זה בדברים ישרים, ועין בנימוקי הגרי"ב ובחדושי הרז"ה בדיני מכירת חמץ (סוף ח"א)

ואנכי תמה על דברי התוי"ט במש"כ דלהכי מהני חזרה מבטולו משום דמחשבה מבעלת מחשבה, דהוא נגד התוס' בקידושין (נ"ע ע"ב) בהא דפריך התם לר"י דס"ל דאתי דבור ומבטל דבור, מהא דתנן גבי טומאה כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ואין עולין מידי טומאתן אלא בשנוי מעשה, מעשה מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה, מחשבה אינה מוציא' לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה, בשלמא מיד מעשה לא מפקה לא אתי דבור ומבטל מעשה אלא מיד מחשבה מיהא תפיק, והקשו התוס' שם וז"ל תימא ליפרוך נמי גבי תרומה לעיל לר"י דקאמר אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה, אבל אם משתרם בטל תרומתו תרומה ואפילו תרם השליח במחשבה אלמא לא אתי דבור ומבטל דבור וי"ל דמחשבה דתרומה היה יודע דכמעשה דמי דכתיב ונחשב לכם והוי כאילו תרם בידים ואפילו מעשה אינו מוציא אפילו תרם אח"כ כריו אחר מחשבת השליח, אבל גבי טומאה אין המחשבה מטמאתו אבל מביאתו לידי תורת קבלת טומאה ואותה הבאה יכולה להתבטל ע"י מעשה א"כ תתבטל ע"י מחשבה נמי עכ"ל

ותוכן תירוצם הוא דכל היכי שהמחשבה הוא גמר דבר הוי כמעשה ולכן גבי תרומה שהמחשבה הוא גמרו של דבר דנעשה תרומה ותו לא מיחסר מידי הוי המחשבה כמעשה אפילו מעשה אחר אינו מועיל להוציא ממעשהו הקודם, משא"כ גבי טומאה שאין זה גמר מעשה וראיה דמעשה אחר מועיל להוציא ממעשהו הקודם א"כ המחשבה אינו גמרו של הדבר והו"ל להיות דמחשבה נמי תבטל מחשבתו הקודמת, וכיו"ב כתב הגרע"א בתוספותיו על המשניות (גיטין פ"ד אות ל"ד) ע"ש, וא"כ הכא גבי מחשבה דבטול חמץ דהמחשבה הוא גמרו של דבר דבזה נעשה הפקר והוי כמעשה ממש ואפילו מעשה לא הוי ליה להיות מועיל להוציא מידי מחשבתו וכ"ש שלא תועיל חזרה מטעם מחשבה מוציאה מידי מחשבה, ועוד דבטול מתורת הפקר הוא ובהפקר קי"ל דאינו מועיל חזרה ולא אמרינן דאתי דבור ומבטל דבור משום דלא קי"ל כר"י (נדרים מ"ג ע"א) דהפקר כמתנה דעד דאתיא לרשות זוכה לא נפקא מרשותו של מפקיר אלא כרבנן דנפקא מרשותו וא"כ בבטול דסגי במחשבה דמיא בזה להפקר ואין ראוי למחשבה אחרת לבעלה דאין לאחר הפקר חזרה

לכאורה היה נראה לי לישב ולחלק בטול בלב מהפקר גמור עפמש"כ הר"ן כאן וז"ל וענין בטול זה מוכח בגמ' דמדין הפקר הוא, ואע"ג דהפקר בכה"ג לא מהני דודאי מ"ד בנכסי דידיה דליבטל וליהוי כעפרא דארעא לא משמע דהוי הפקר, ותו בגמ' אמרינן מבטלו בלבו בודאי לענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני היינו טעמא דמשום דנהי דמאי דהוי ברשותא דאינשי לא מצי מפקיר כה"ג, שאני חמץ כיון שאסור בהנאה אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותיה ומשו"ה בגלוי דעתא בעלמא דלא ניחא לו בגוויה דליהוי זכותא סגי ומהני אפי' בחמץ ידוע עכ"ל. ולפ"ז כיון דבטול בלב לחודא באמת לא מהני אלא בצירוף עם השעה כלומר כשתבוא השעה הששית אז תחול הבטול בצירוף מה שנאסר בהנאה ולכן לא נקרא הבטול לחודא מחשבה הגומרת את הדבר כמו המחשבה דתרומה המועלת לבדה, ולכן על מחשבה דבטול שפיר מועיל דבור או מחשבה אחרת לבטלה

אך עדיין צ"ע דלפ"ז למה תקנו בדיקה ולמה לא תקנו יותר דיפקיר כדינו של הפקר ואז לא יוכל להמלך ולבטל הפקירו דאין בהפקר דין חזרה, ואין לומר דנהי דאינו מועיל בהפקר חזרה, הא מ"מ מצי לחזור ולזכות בו בתורת זכיה דלא גרע מאחר ונימא כמ"ד דיש זכיה באיס"ה, א"כ כל הדברים האלה שכתבו הרע"ב והתוי"ט מטעם שמא ימלך על בטולו מטעם מחשבה מבטלת מחשבה הוא למותח דתיפוק ליה דחיישינן שמא יחזור ויזכה בו, אבל י"ל אפילו אם לא ניחוש לשמא יחזור ויזכה מ"מ לא תקנו שיפקיר כדינו, משום דהפקר כדין בעי בפני שלשה ודלמא לא מזדקקי לו תלתא וכדאיתא בקידושין (ס"ב)

אך עדין קשה לי לשיטת הרע"ב והתוי"ט בבטול בעלמא סגי ומפקיע מידי איסור בל יראה נימא דהואיל בידו לחזור מבטולו אכתי ברשותו קאי, וביותר תמוה לשיטת התוס' לקמן (מ"ו ע"ב) דהקדש קודם דאתי ליד גזבר עובר עליו משום הואיל דאי בעי מיתשיל עלה ומכ"ש דראוי לומר הואיל ובידו לחזור מבטולו, דשאלה זקוק לפחות לאחרים המתירים ומי יימר דמזדקקי לו ועי' (קידושין ס"ב שבת מ"ו) אבל הכא אינו זקוק רק למחשבתו, ובשלמא בהפקר גמור לא שייך לומר הואיל דבידו לזכות דגם כו"ע מצי זכות וכש"כ התוס' שם דלא אמרינן הואיל דאי בעי פריק, אבל שמא יחזור שפיר ראוי לומר, אכן ע"פ דברי רש"י לקמן (מ"ח ע"א) ד"ה אבל הכא וכו' דלא אמרינן הואיל ואי בעי מייתי לו ברשותיה מסולקת גם הערתנו דאע"ג בידו הוא לחזור מבטול ע"י מחשבה בלבד אפ"ה לא קאי ברשותיה כ"ז שלא חזר דהואיל ומייתי לו ברשותיה לא אמרינן

אגב אורחא ארשום כאן מה שראיתי בשו"ת הרי"ם (חאו"ח סי' ז') שהקשה וז"ל, והנה בטול החמץ כמ"ש הר"מ ורש"י שיהיה בעל כעפר וכדבר שאינו קשה דכשחשוב ושוה הרבה בטלה דעתו אצל כל אדם כמו כרים וכסתו' בסוכה דלא מהני הבטול שיהיה כעפר הקרקע למעט גובה הסוכה, (סוכה ד' ע"א) ואי משום דמצוה דתשביתו וב"י, הא גם בסוכה אף שא"א לקיים מצות סוכה בלא"ה מ"מ לא מצינו שיועיל בטול בכו"כ עכ"ל

ולדעתי החלוק הוא פשוט. בסוכה הבטול הוא לשנות מדבר לדבר כדי שיהא חל עליו שם חדש, כמו כרים וכסתות יהיו נקראים בשם ''רצפת הסוכה וקרקעה", או בכופת שאור יתחלף בשם ''מושב וספסל'' או יעשה לחלק מהעריבה, אז שפיר אמרינן דאינו ראוי לחול ע"י בטולו שם חדש עד כדי לשנותו מהויתו הראשונה להויה חדשה נגד דעת בני אדם אלא בטלה דעתו אצל כל אדם, כי שנוי שם אינו תלוי ברצון של כל איש ואפי' הוא בעליו של החפץ, אבל להוציא מחשיבותו כלומר להחליט שדבר זה אינו חשוב עוד בעיניו וכלא נחשב אינו צריך לזה הסכמת העולם אלא דעתו של הבעלים בלבד מכריעה, ואם בעיניהם אינו חשוב וכעפרא דארעא הוא אז מאליו הוא נעשה להפקר, כי בחשיבות של חפץ משתנה כל איש לפי מעמדו ומצבו, לעשיר כליו שפחתו זורקם החוצה ועני מחזיק בהם, ובזה אין דעת הבעלים בעלה נגד העולם, כי כמו שיוכל