דעת מרדכי א פה

לזרוק וכן הא דאמרינן לענין חציצה נמי אילו היה הדין דחייב לחתוך אז לא היה שייך לומר שיצא ידי חיוב חתוך מצד כל העומד לחתוך, ואינו מהני אלא לענין מה שנוגע לחציצה ע"ז אנו אומרים כיון מצד עצמו עומד לחתוך מצד הטבע לכן אין עליו דין חציצה וכן בכ"ד, משא"כ מטעם כל הראוי לבילה אז דנין על אותו דבר גופא דמטעם שראוי לבילה אין הבילה גופה מעכבת, והלכך בס"ת היכי שנדבקו האותיות דראוי להיות פסול מטעם שאינו מוקף גויל אין שייך להכשרו בהכלל כל העומד לגרור וא"צ גרירה דאם אתה אומר דא"צ גרירה א"כ אין עומד שוב לגרור, ורק מטעם דר"ז שפיר ראוי להכשירו ודו"ק

ומדי עיוני בספר מקום שמואל במה שנתוכח עם הרב המשיג עליו (סימן ק"ה) ראיתי שהמשיג טען על המק"ש. במש"כ שם להשיג על הב"ח שכתב במסלק שעוה מעל הספר שנטף על שתי אותיות חייב חטאת, והמק"ש השיג ע"ז דבשו"ע כתיב דוקא המוחק דיו מעל הספר ושעוה מעל הפנקס אם יש במקומו כדי לכתב שתי אותיות חייב והוא מהתוספתא שהביא הרמב"ם והרא"ש והב"י, אבל במסלק בשעוה מעל הספר אינו חייב חטאת דמן התורה אינו חייב אלא במוחק ע"מ לכתב וכש"ת הרא"ש, שכן היה במשכן שאם נמצא טעות על קרש אחד מוחקו וכותב אחר במקומו, ובשעוה על הספר אין כאן מחיקה ע"מ לכתב, דעינינו רואות לאחר שנטל השעוה האות חוזרת וניעורת כמקדם והכתב ממילא נראה ואין שייך בזה מוחק ע"מ לכתב. ודוקא בשעוה על הפנקס שלא נכתב עדין כלל בזה אמרינן שפיר דמוחק השעוה ע"מ לכתב במקומו דחייב חטאת, וע"ז השיג הרב המשיג דהא הטעם דמוחק ע"מ שלא לכתב פטור אינו אלא משום דהוי מקלקל וכש"כ רש"י בשבת (ל"א ע"ב) ד"ה לעולם ע"ש וגם בזה צריכין עוד לדחוק כש"כ התוס' (שבת ק''ו ע"ב) ד"ה חוץ וז"ל ומוחק ע"מ לכתב דמחייב לכו"ע. אע"פ שבשעת הקלקול אינו בא התקון היינו משום שהקלקול גורם התקון יותר טוב לבסוף ותקון גמור הוא שהרי אינו יכול לעשות אלא ע"י קלקול עכ"ל, וכאן כשמוחק השעוה מעל הספר והאות תיכף נראה כמקדם האי מוחק תקון מעליא הוא תיכף בשעת הקלקול וכו' ע"ש שהאריך בזה, והמק"ש משיג עליו (אות ב') וז"ל הדבר פשוט בתכלית הפשיטות דלא אמרינן המקלקל ע"מ לתקן חייב אא"כ יהיה במעשה התקון מלאכה וחלול שבת, ומשו"ה אמרו סותר ע"מ לבנות, קורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתב, דהבונה והתופר והכותב כלם אבות מלאכות הנה, וראיה מאמרם מוחק ע"מ לכתב שתי אותיות, אבל מוחק ע"מ לכתב אות אחת אינו חייב, אע"פ שהוא מקלקל ע"מ לתקן האות האחת אינו חייב עליו מפני דלא עביד בהתקון מעשה וחלול שבת דכתיבה גופה אינו חייב על אות אחת, וכיו"ב בקורע ע"מ לתפור שתי תפירות ע"ש שהאריך בהסברת דבריו הנה תמצית המחלוקת, דלדעת הרב המשיג מחיקה גופה מלאכה גמורה אם היתה מצוירת במחיקתו תקון, ורק משו"ה בעי ע"מ לכתב כדי לסלק הקלקול שישנו במחיקתו, דבשבת מלאכת מחשבת בעינן, ולהכי בסלוק שעוה מעל הספר אם נימא כהב"ח דזה הוי מוחק א"כ יש במחיקה גרידא תקון, ולהמק"ש אין על המחיקה דין מלאכה רק אם במחיקתו היתה ע"מ לכתב שתי אותיות שיעור מלאכה של כתיבה ולא מהני מה שאין במחיקתו שום קלקול. והנה בעיקר פלוגתתם כבר העיר הפמ"ג (סי' ש"מ א"א סק"ז) וז"ל שם, וסבור הייתי אני העני לומר דמוחק שתי אותיות והיה כתוב בהן איזה ענין שחייב הוא או חברו חייב לו ממון והוא רוצה למחוק זה חייב, אע"פ שאינו רוצה למחוק ע"מ לכתב שם שתי אותיות רק המחיקה גרידא היא לרצונו ולתועלתו ורק במוחק טשטוש וכדומה בעינן ע"מ לכתב שתי אותיות, ועי' שם עוד מש"כ במ"ז ד"ה יראה לי והביא שם גם דבריו של המק"ש הנ"ל בסי' ג' ולא הביא דבריו מסימן (קה) ובספר מ"ב מבואר הלכה (סימן ש"מ סעיף קטן ג') ד"ה המוחק חזק דבריו של הפמ"ג ונעלם ממנו כל דבריו של המק''ש

ולי נראה דתליא זה במחלוקת רש"י ותוס' (גיטין י''ט) וז"ל הגמ' שם, סקרא ע"ג דיו אמרי לה חייב ואמרי לה פטור, אמרי לה חייב מוחק הוא ואמרי לה פטור, מקלקל הוא ופירש"י שם ד"ה מוחק הוא ולא כותב שמתחלה היה כתב מעתה עכ"ל, ובד"ה מקלקל הוא ז"ל והוי לה כמוחק ע"מ שלא לכתב ולמאן דמחייב לא הוי מקלקל כל כך שהרי כתבו ניכר עכ"ל רש"י, והרי להדיא למאן דמיחייב בסקרא ע"ג דיו אינו משום כתיבה כלל דהא אינו ע"מ לכתב והכתיבה דמקודם היה כתב הגון מעתה ואינו מיחייב רק משום מוחק אלא דמוחק כזה אינו נקרא מקלקל מצד מחיקתו כיון שכתבו ניכר, ונקראה מחיקה ותקונה עמדה ומשום זה גרידא מיחייב: אבל בתוס' שם ד"ה מוחק הוא וז"ל וחשיב ליה מוחק ע"מ לכתב דמסתמא עומד לחזר ולכתב עליו בדיו ומקלקל לא הוי דעל הכתיבה הזאת תהא כתיבה עליונה רשומה ניכר טפי משאם היתה תחתונה לבדה עכ"ל, ולא נתרצו כפירש"י אולי משום האמור, דאע"פ דיש תקון במחיקה כיון דאינה ע"מ לכתב אינו חייב ואולי י"ל דלא ניחא להו בפירש"י דמה שכתבו ניכר אין ראוי לחייבו משום מחיקה, שכתבו ניכר משום הכתיבה השניה של הסיקרא והחיוב הוא על מחיקת הכתב הראשון שהיה טוב מהשני ובעצם המחיקה הוא קלקול אבל מדברי רש"י ודאי ברור כשכתבתי דמוכח דלא כדעת אלא במחיקה גרידא שיש בה תקון שחייב ועי' במ"ח (מצוה ל"א אות ל"ה) ובנשמת אדם (הלכות שבת כלל ל"ח) שהאריכו בזה. סימן לה יבאר אם המשכיר הפקיר בימי השכירות אם אחר יוכל לזכות גופו מהיום ופירות לאחר השכירות: אם המפקיר יוכל להגביל זכות הזוכה שיהיה קנינו רק לזמן: גם יבואר הטעם הא דמהני הפקר בע"ע

א) ביבמות (ה' ע"ב) גרסינן מהכא, יכול יהא כבוד או"א דוחה שבת ת"ל איש או"א תיראו ואת שבתותי תשמרו מאי לאו דאמר ליה שחוט לי בשל לי וטעמא דכתב וכו' לא, לאו דמחמר ואפ"ה לא דחי, ואלא הא דק"ל בכה"ת כולה עשה דוחה ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי עכ"ל הש"ס, הקשיתי לשיטת הר"מ (פ"כ מהל' שבת) דאשביתת בהמתו ליסא רק עשה גרידא דלמען יונח שורך וחמורך, ולא כשיטת הלבוש דיש בזה ל"ת דלא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך (עין פר"ח או"ח סי' תצ"ה ופמ"ג סי' רמ"ו במ"ז סוף הסימן) א"כ נוקמא אעשה דשביתת בהמתו, כגון שאביו מצוה לו לתן בהמתו לעכו"ם שיביא לו פירותיו לאכילה וכיו"ב דסד"א דעשה דכבוד דוחה עשה דש"ב, אע"ג דאין עשה דוחה עשה מ"מ ה"א דהכא דחי דטעמא מאי אין עשה דוחה עשה משום מאי אולמא האי עשה מה"ע, אבל הכא אלימא עשה דכבוד או"א משום דהוקש כבודם לכה"מ לכן כתב קרא דלא דחי ולא שייך למיפרך ע"ז דיליף מכאן דלא דחי דבאמת אין עשה דוחה עשה, שוב מצאתי בספר מהר"מ בריבי שהעיר כיו"ב אעשה דקניבת ירק הנזכרת בשבת (סו"פ ואלו קשרים) ע"ש שמפלפל בזה ולא אסיק אדעתיה להעיר בפשטות אעשה דשביתת בהמתו

ולכאורה הייתי רוצה לומר לפ"מ דאיתא בטור ושו"ע (או"ח סי' רמ"ו) בהשכיר בהמתו לעכו"ם דיפקירנה קודם השבת ליום השבת כדי שינצל בזה מאיסור שביתת בהמתו, וא"כ הכא נמי מהאי טעמא א"א לאוקמא הכתוב אעשה דש"ב דהא אפי' אי נימא דדחי מ"מ לא עדיף מהא דק"ל בכה"ת כולה עשה דוחה ל"ת ומ"מ דהיכי דאפשר