דעת מרדכי א פג

בברכת ש"ר עמ"ת אבל בדיעבד בודאי נפטר בברכת להניח דהא גם אם בירך להניח על הש"ר צא והוא פשוט

ולכאורה הייתי רוצה לישב בדברי הריב"ש הנ"ל גם קושית הגרע"א במה שהקשה דמאי מועיל המשמוש בש"י אם סח בינתים לחייבו מטעם זה בברכת להניח להני שיטות דס"ל דמשמוש הוי כהנחה וא"כ לשיטת רש"י פטור מברכת עמ"ת, ובימי חרפי תירצתי קושיא זו דלענין ספק ברכה לבטלה בברכת עמ"ת הרי יש לנו כבר עצה לזה עם אמירת בשכמל"ו, משא"כ בברכת להניח לבטלה אם לא ימשמש ויברך שתים כדעת ר"ת בלבד אז לא תהני בזה האמירה דבשכמל"ו אברכה לבטלה שאינה סמוכה לה, וכעת הדרנא בי דכפי הנראה דא ודא אחת היא אפילו באינה סמוכה הברכה מהני האמירה בשכמל"ו ואכמ"ל בזה

אכן ע"פ דברי הריב"ש מיושב זה דכיון דהא דנפטר בברכת להניח גם אש"ר הוא מטעם ששתי מצות ממין אחד וברכותיהן שוות ברכת האחת פוטרת חברתה, משא"כ הכא דהמשמוש וההנחה אינם ממצות ממין אחד, דהא המשמוש הוא מטעם הרחקה מהיסח הדעת ומקורו הוא מק"ו, מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא תסיח דעתו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה עאכו"כ (מנחות ל"ו ע"ב), וההנחה הוא ענין אחר ובכה"ג אינה פוטרת ברכת להניח של יד את ברכת עמ"ת ש"ר, אכן ז"א דלפ"ז אם נימא דהמשמוש והברכה כאן הוא מטעם הרחקה מהיסח הדעת א"כ אינו שייך כלל הכא ברכת להניח, דהחליטו כבר התוס' בסוכה (מ"ו ע"א) וכן פסק הב"י (סימן כ"ה) דאמשמוש בלבד מברכינן או לשמור תפילין, או לשמור חוקיו ולא ברכת להניח משום קושית התוס' דהאיך יברך להניח הרי הם כבר מונחים עליו, רק ברש"י, (מנחות צ"ו) גבי השכים לדרך קודם אור היום וכשהאיר ימשמש בהם ויברך פירש"י דהמשמוש הוי כאילו מניחין מחדש ויש לדחות קצת, וע"כ כאן מש"כ הרז"ה והר"ן דימשמש ויחזק הקשר היינו שיזיזם ממקומם ויניחם שוב על מקומם דזה הוי כהנחה חדשה וכן דעת הב"י דבמזיז ממקומו אפי' ע"ד להשיבם למקומם מיד חייב לברך וא"כ הדרא קושית הגרע"א לדוכתא

אולם מלבד קושית הגרע"א גם דברי המג"א בס"ק ט"ו צריכים באור, וז"ל כתב הר"ן וממשמש בש"י ומחזק הקשר ומברך על שניהן וכו', וטעמא כיון די"א דחייב לברך כשימשמש והכא י"א דא"צ לברך להניח היינו רש"י וסיעתו לכן ימשמש בש"י עכ"ל, והפשטות משמע שהמג"א יעמיס כונה זו בהר"ן והרי הר"ן מעתיק רק דברי הרז"ה מסוף מס' ר"ה אשר העתקתים לעיל והיטב חדר לכונתו הפמ"ג ולפי באורו היא שיטה שלישית לא כרש"י ולא כר"ת, והיינו דשיטת הרז"ה שברכת להניח נתקנה רק על ש"י בלבד וברכת ע"מ על ש"ר בלבד מפני שהיא גמר המצוה אלא אסור להפסיק ביניהן משום דכתיב והיו לאות וכו' דבעינן הויה אחת לשתיהן, והא דכתב הרז"ה כשסח חוזר ומברך ברכת תפש"י וממשמש בתפש"י, ועוד מברך ברכה שניה על תש"ר והוי כמברך שתים על ש"ר הוא משום הכיפתן נראה כמברך שתים על ש"ר אבל באמת להניח קאי אתש"י לבד וא"כ איך אפשר דהר"ן לומר אזיל בשיטת רש"י, אכן באורו של המג"א מצאתי בפמ"ג (שם מ"ז ס"ק ד') שדברי של המג"א סובבים והולכים על הב"י אשר מביא דברי הר"ן הנ"ל ולא סיים שמברך שתים עש"ר אלא שהנוהג כר"ת ימשמש, ולכן הוסיף המ"א בכונת הב"י (אבל הר"ן בודאי אינו מכוין לזה) דהיינו שמסירם ממקומם ואח"כ יניחם ואז לדעת הב"י במסירם לגמרי ע"ד להניחם מיד או במזיזם ממקומם שדומה כמסירם לגמרי מברך ג"כ ברכת להניח, אבל אין כונתו דאמשמוש לבד יברך להניח משום צרוף אלה הדעות דאמשמוש נמי מברך, הרי הר"ן רש"י ותוס' ס"ל דאמשמוש לבד מברך ברכה אחרת לגמרי, היינו לשמור תפילין שנלמד מציץ ולא ברכת להניח והוא מבואר. סימן לד יחקר קי"ל אינו ראוי לבילה. בילה מעכבת בו, כשאינו ראוי מצר האיסור דרביע עלה אי מקרי זה ראוי, אם בשבת מהני הכלל כל העומד לגרר כגרור דמי. אע"פ שהיום אינו ראוי לגרירה חלוק בין הכלל ראוי לבילה ובין הכלל כל העומד לגרר כגרור דמי, גם יבואר אי מחיקה הוי מלאכה בפני עצמה כמלאכת הכתיבה

כתב הב"ח (או"ת סי' ל"ב) וז"ל ומש"כ העור ובגרירת דבק אות לאות כתב הרא"ש שמותר וכו' וכשנתערבו האותיות ונדבקו ק"ל כתלמוד שלנו דאין חלוק בין נדבק למעלה או למטה או באמצעה דבכל ענין הוא פסול, דלא כהירושלמי שמחלק בין נדבק למעלה או באמצעה דספיקא הוא ופסול ג"כ מספק, אבל למטה כשר וא"צ אפי' גרירת הדבק לכתחילה, דליתא אלא צריך לגרור אף למטה, מיהו אם גרר והפרידם כשר אף בתפילין ולא הוי שלא כסדרם דלא קפדינן רק אכתיבה ממש, אבל גרירה שלא כסדרו לית לן בה, ולא מקרי נמי חק תוכות כיון שהאות עצמה היתה כתובה כתקונה וכדעת הרא"ש ורבינו והיא דעת רוב הפוסקים, מיהו בקריאה בס"ת אם נמצא דבוק אות לאות ויכול להפסיק קריאתו צ"ע אם צריך לברך. ברכה אחרונה ולהוציא ס"ת אחרת, דאע"ג בחול נראה דכדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו במש"כ דאפי' לא גרר, כל שהוא יכול לגרור כשר כדר"ז דאמר כל שראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, מ"מ בשבת אינו ראוי לגוררו או דלמא כיון דמכח דין ס"ת כשר הוא בגרירת הדבק אלא דאיסור שבת הוא דרביע עליה ראוי לגוררו קרינן ביה, והא דאיתא במ"ס אל יקרא בו ומביאו בסה"ת היינו לכתחלה אין להוציאה כדי לקרות בו כיון שלא תקנה להפריד הדבק, אבל אם הוציאו דיעבד וקורין בו אין להוציא אחר והכי מסתברא עכ"ל הב"ח ע"ש

והנה החליט הב"ח דהך דינא דר"ז דכל הראוי לבילה וכו' אינו אלא בשאינו ראוי מצד עצמו כמו במנחה של ס"א עשרון דאינה ראויה לבילה בטבע הענין אבל היכי דאינו ראוי רק מצד איסור דרביע עלה ואם יעבר האיסור שפיר היה מועיל אז לא אמרינן האי כללא דר"ז אך מדברי השבלי לקט בה' תפלה בשם הראב"ש. הובא בשאגת אריה (סי' ו') המשמעות הוא להיפך דאפילו מצד האיסור נמי אמרינן האי כללא דר"ז, דאיתא התם במתפלל ושמע קדיש או קדושה דאיכא מרבוותא דס"ל ששותק וישמע דקי"ל שומע כעונה, ור' אברהם ב''ר שלמה כתב היכי אמרינן שמע ולא ענה יצא אלא במקום שיכול לענות, אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא ודמי לדר"ז דאמר דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו עכ"ד, הרי דס"ל דאפילו מחמת איסורא אינו ראוי נמי איתא לדר''ז, והנה השא"ג מצדד שם לאמר בספיקתו אם באלם אמרינן שומע כעונה ולא אמרינן בזה דר"ז הנ"ל וז"ל שם מ"מ רש"י ותוס' בשם בה"ג חולקין (שם סוכה ל"ת) וס"ל דישתוק וישמע וכ"כ התוס' בשם ר"ת ור"י אלא דמטעם אחר חולקין משום דס"ל דהוי הפסק, אע"ג דאפשר לומר דע"כ לא פליגי כל הני רבוותא על הראב"ש הנ"ל אלא בעומד בתפלה דאדם ראוי לענות אלא שאריה הוא דרביע עלה מחמת איסור הפסקה וחשוב לדידהו ראוי לבילה אבל באלם אפשר שגם הם ז"ל מודים דהו"ל אינו ראוי לבילה עכ"ל ע"ש, מ"מ לפי מה שמסיק שם השא''ג דבדין שומע כעונה, כיון דגם לכתחלה ראוי לצאת מדין שומע כעונה ואין יתרון להיוצא ע"י דבורו להיוצא ע"י שמיעתו בכה"ג לא נאמר האי כללא דר"ז דבעינן שיהא ראוי לכתחלה (וכדבריו מבואר הוא בח"ד הרשב"א קידושין כ"ה ובתוס' מנחות י"ח ובתוס' נדה ס"ו ע"ב והחדוש על הגרמ"מ בס' המאיר לעולם בבארו שם דברי השא"ג שנעלם ממנו כל זה ע"ש) א"כ יש לומר איפכא דגם הם ס"ל דכל