דעת מרדכי א פא

דלקדיש ולקדושה פוסק אפי' לכתחלה בין תפש"י לתפש"ר וז"ל שם, ועוד אומר ר"ת דאפי' ענה קדיש או ברכו בינתים אין הפסק אחר שאין יכול להניחם עד שיענה עם הצבור ואין הפסק אחר שצורך הוא זה לו וצריך להקדימו עכ"ל, וע"כ לא פליגי עליו הפוסקים וכמבואר בפסקי הרא"ש על ה"ק בשם ה' תפילין עתיקתא, (ועי' ט"ז סק"ח שחולק ע"ז) אלא משום דס"ל דאפי' לקדיש ולברכו אינו רשאי להפסיק אע"פ שאינו חוזר ע"ז מעורכי המלחמה מ"מ איכא איסורא שגורם לברך ברכה שאינה צריכה ע"ש, אבל אי הוי ס"ל כר"ת דפוסק לקדיש ולברכו אז לכו"ע לא הוי הפסק וא"כ יש מזה סעד לסברתו, האפי' לשיטת רש"י לא יחשב הפסק ברכת עמ''ת, כיון דאנן נקטינן כר"ת וסיעתו דלעולם מברך שתים וממילא אנו מחויבים להתנהג כן

עוד אמרתי לחזק דברכת עמ''ת לא הוי הפסק ע"פ דבריו של הפנים מאירות (ח"א סי' נ"ט) שפוסק דמותר לענות אמן על ברכת תפילין של חברו בין תפש"י לבין תפש"ר משום דעיקר איסור הפסקה הוא מטעמא שכתב הרז"ה (סוף ר"ה) והובא דבריו בקצרה בתשובת אחי הט"ז ע"ש, דבעינן והיו שתהא הויה אחת לשתיהן, ובמה שעונה אמן על ברכת תפילין של חברו ומקבל עליו האמנת הדברים וקבלת מצות תפילין אכתי לא נפסקה הויה אחת אשר בעינן בתפילין, ודוקא במפסיק בענין אחר אסור משום שעי"ז לא הוי הויה אחת, משא"כ במפסיק בענית אמן בברכת תפילין וא"כ ה"ה בנ"ד שברכת עמ"ת לא חשיבה הפסק כיון שגם ברכה זו מברכת תפילין היא ואכתי לא נפסק הא דבעינן בתפילין הויה אחת

ואין לומר כמו שכתב כ"ת דענין ענית אמן שאני, דהאמן הוא מחזק ומאריך הברכה וכמו שמצינו דגדול העונה אמן יותר מן המברך והוי כמו שמוסיף ומאריך בברכת ''להניח תפילין'' עצמה, וכמו שמצינו בברכת אמן דגאל ישראל דלא הוי הפסק בין גאולה לתפלה והטעם משום דהאמן מחזק הברכה עצמה עכ"ד, אף כי הוא מלתא דמסתבר, מ"מ דבריו נסתרים מתוך שיטת הגאונים הובאה באשרי (ברכות מ"ה) שפסקו שלא יענה אמן אחר ברכת עצמו אברכת המצות ופירות מטעם דהוי הפסקה בין הברכה להמצוה והנאה יעו"ש ברא"ש ובמעיו"ט, ולא אמרינן דהוי כמאריך בברכה ומכ"ש שאינו שייך לומר כן בענית אמן על ברכת חברו דהוי עי"ז כמאריך בברכה של עצמו שכבר פסק ממנה, וכן תקשה מהא דפסק הטור דעונין אחר ברכת אהבה רבה משום דלא הוי הפסקה דלא גרע משאלת שלום, משמע דבלא"ה הוי הפסק אף שעונה על אותה ברכה. עצמה ולא אמרינן דהוי כמאריך בברכה, מלבד זה הרי אנכי סמכתי יסודי על הפמ"א דאתי עלה מטעם דברי הרז"ה דבעינא שתהא הויה אחת בש"י וש"ר וע"י ענית אמן אכתי הוי הויה אחת לשתיהן כאמור ולא מטעמו אשר חדש בעצמו והוא פשוט

שוב ראיתי לאחר העיון דאין ראיתי ע"פ הפמ"א נכון כלל, דז"ל הרז"ה, שדברי הפמ"א נתמכים עליו, וההיא דתפילין אין לה ענין לכאן ואין לנו כיו"ב בכל הברכות ובכל המצות ולפי דעתי נראה לי מה טעם אמרינן סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו, אע"פ ששתי מצות הן כיון דכתיב בהו בתפש"י ובתש''ר והיו לאות על ידך ולזכרון בי"ע צריך זכירה שתהא תכף תפלה ש"ר לתפלה ש"י כדי שתהא הויה אחת לשתיהן ואם הסיח דעתו והפליג בדברים ביניהם עבירה היא בידו, לפיכך חוזר ומברך ברכה של תפלה ש"י ומחזק את הקשר ועוד מברך ברכה שניה על ש"ר ותוכף שתי מצות זו לזו, וזו היא שאמרנו סח מברך שתים לא סח מברך אחת, שאם לא סח ביניהן מברך ברכה אחת על זו וברכה אחת על זו, ואם סח ביניהן מברך שתים על ש"ר לפי שחוזר ומברך ברכת של יד והוי כמברך שתים על של ראש עכ"ל, (ועין בפמ"ג מ"ז סק"ד שחדר היטב לכונת הרז"ה ולפי באורו דעתו שונה במקצת מדעת ר"ת ע"ש) והרי דברי הרז"ה מיוסדים ע"פ שיטתו דסח עבירה היא בידו ואסור להפסיק ביניהן מה דכתיב ''והיו'' שתהא הויה אחת לשתיהן, וע"פ שיטה זו צודק דבריו של הפמ"א דבענית אמן על ברכת תפילין של חב אכתי לא הופרה ולא נתבטלה הויה אחת לשתיהן כיון דהברכה גופה מענינו הוא ושפיר פסק הפמ"א דמותר לענות אמן, אם לשיטת רש"י (מנחות ל"ו ע"א) דמפרש הא דסח עבירה היא בידו היינו כשאינו מברך על הש"ר עמ"ת וכתבו שם החודי'' עבירה היא בידו מתוך פירוש הקונטרס משמע, דאם סח ובירך שרי וליכא איסורא אלא אדרבא מצוה ושכר ברכה איכא ע"ש וע"כ רש"י לא ס"ל הא דכתב הרז"ה דוהיו כתיב ובעינן הוי' אחת לשתיהן דמשו"ה עבירה היא בידו וא"כ שפיר איכא למימר דלרש"י הכל הוי הפסק אפי' ענית אמן ונהי דלרש"י בודאי ליכא איסורא לענות אמן דהא אפי' שיחה בטלה מותר רק כשיברך אח"כ. מכ"מ ענית אמן הוי הפסק וה"ה איכא למימר לענין ברכת עמ"ת שמברכין לדידן לשיטת רש"י הוי הפסק ואינה ברכה לבטלה וראויה לענות אחריה אמן

שבתי והפכתי בזכותו של חביבי לסעד סברתו ואומר, דע"כ. לא אמרינן דשיחה הוי הפסק בין ברכה למצוה רק משום דשיחה בענין אחר מפסקת ומבדלת הברכה מהמצוה והברכה הראשונה כבר אזלה לה, וכן נמי בנדון דידן אילו היה הדין לר"ת דעל ש"ר איכא רק ברכת עמ"ת בלבד ואז הרי תיכף כשברך והניח תש"י אזלה ברכת להניח שפיר ראוי לומר דהברכה השניה היא ברכת פמ"ת שאינה מתיחשת רק לתש"ר הוי כהפסקה לשיטת רש"י דלא בעי ברכה והוי ברכה לבטלה, אבל כיון לר"ת התפש"ר צריכה שתי ברכות להניח וגם עמ"ת כמבואר בפסקי הרא"ש בה"ק (ומה דמבואר בע"ז בתשובתו של אחיו גם התש"י צריכה שתי ברכות תמוה מאד דמפורש ברא"ש ד"ה סח בין תפילין לתפילין דדוקא תפש"ר צריכה שתי ברכות ולא תפש"י ע"ש) וברכת להניח קאי נמי אתפש"ר, וא"כ גם בשעה שמברך ברכת עמ"ת עדין לא אסח דעתיה דתפש"י ואדרבא דעתו עלויה ועיקר הפסקה תליא בהיסח הדעת, כמבואר ברא"ש שם ד''ה לא סח וז"ל אלא מסתבר שעיקר תקון הברכות כך היתה בתחלת הנחתן תקנו לברך להניח וקאי נמי אשל ראש וכשמניח ש"ר מברך נמי ע"מ שזו היא גמר המצוה הלכך אם סח והסיח דעתו צריך לחזור ולברך ולהניח עכ"ל, הרי הוא מדגיש ומטעים שיסודו של הפסקה הוא ההיסח הדעת וההיסח הדעת הוא מפסיק ומבדיל בין מצוה למצוה בין ברכה למצוה וכל הפסקה שהיא בלי היסח הדעת לאו שמיה הפסקה היא וא"כ לרש"י אפי' דלא מצריך ברכת עמית והוי הפסקת דברים שלא לצורך אבל היסח דעת אין כאן עכ"פ, כיון בשעה שמברך ברכת עמ''ת דעתו נמי אברכת להניח דש"י ומצטרך לה לצרופא לשתי ברכות, וכיון דליכא היסח הדעת לאו שמי הפסקה, משא"כ בכל הברכות אע"פ שדעתו נמי עלויה שרוצה לעשות המצוה ומ"מ אם סח חוזר ומברך, דהתם כשסח הסיח דעתו וההיסח הדעת הוא שמחלק ומבדיל הברכה מהמצוה, והמצוה מהברכה, אבל כאן דליכא היסח הדעת לא מקרי הפסקה כלל והוא ברור

ועצם דברי החכם הנ"ל אינו נכון בעיני לומר לשיטת רש"י כיון שמברך עמ"ת הוי הפסק וגם עולה לו לברכה, כיון בשעה שמוציא המלה ראשונה לומר ''ברוך'' דגם מלה אחת הוי הפסק כמבואר ברא"ש שם בענית אמן ע"ש, תיכף הוי הפסק ושוב צריך ברכה א"כ הרי ראוי לו לומר פעם שנית ''ברוך", ולומר דהפסקה וברכה באין כאחת אין הדעת סובלתו, דלעולם חיוב ברכה באה אחר ההפסקה וגם מדברי הרמ"א שחייב לומר בשכמל"ו מוכח שלא כדבריו דאלת"ה הרי אין כאן חשש ברכה לבטלה וא"צ לומר כלל בשכמל''ו

ואין להקשות ע"ז ממה שאמרו בברכות (י"ב ע"א) ומובא בשו"ע (או"ח סי' ר"ט סק"א) פתח אדעתא דחמרא היינו בפה"ג וסיים שהכל יצא כהי"א ע"ש דהכל הולך אחר החיתום. אע"ג דבתחלת הברכה שהתחיל ברוך אתה היה בדעתו