דעת מרדכי א ז
Daat Mordekhai part 1 7 · דעת מרדכי א · free full Hebrew text
Open in the reader →לא הוי זבח רשעים כאמור לעיל, וא"כ אמאי לא קאמר הש"ס דא"ב בין רבנן לר"ש בכה"ג במזיד לאכל ספק חלב, דלרבנן מקבלינן מיניה אשם תלוי דלא הוי אף ספק מומר ולר"ש לא מקבלינן מיניה א"ת דלגבי א"ת לא הוי שב מידיעתו וכש"כ בתוספות הנ"ל, ז"א לפי מה שחדשנו לעיל גם רבנן מודו לדרשא דר"ש דהיכי דאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, אכן בלא"ה ניחא לזה, באמת לענין אשם תלוי מקרי מומר והוי מומר לדבר זה וגם לדרשא דרבנן נמי לא מקבלינן מיניה א"ת וכמו במומר לאכל חלב אף דמקבלינן מיניה לענין שאר עבירות, אבל לחלב לא מקבלינן מיניה והבן
ומכל מקום הרוחנו בזה לישב קושית התוספות הנ"ל, שהקשו לר"ש דממעט מומר מטעם דאינו שב מידיעתו, תיפוק ליה מטעמא דזבח רשעים תועבה, די"ל דנ"מ לענין זה במזיד לאכל ספק חלב, דמטעמא זר"ת מקבלינן מיניה אשם תלוי דלא הוי רשע ודאי ואף ספק רשע לא הוי וכמו לענין פסול עדות בספק לאו דכשר לעדות מטעם ודאי כאמור לעיל אבל מטעמא דאינו שב מידיעתו לא מקבלינן מיניה א"ת כמבואר בתוספות בכריתות הנ"ל
ובהרציתי זה לפני הרב הגאון המפורסם ר' חיים הלוי הגאבד"ק בריסק ז"ל השיבני לומר, דנהי לענין פסול עדות בספק עבירה לא נחשב לספק רשע, אבל לענין רשע זבח רשעים תועבה שאני, דשם אפילו ברשע כל דהוא נמי נקרא רשע וכיו"ב בספק עבירה נמי נקרא זבח רשעים עכת"ד, אמנם זהו דחוי בעלמא, כי כל זמן שלא נמצא מפורש וראיה לזה שפיר אפשר לדמות רשע דזבח רשעים תועבה לרשע דעדות
ועוד יש למצא נ"מ לענין הא דאיתא ביומא (פ' ע"א) אמר ר"א האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו שיעור, שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין, מאי ירבה בשיעורין, אי נימא דמחייבין קרבן אכזית קטן, והתניא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו עכ"ל הש"ס, וא"כ שפיר נ"מ בכה"ג במומר לאכל כזית קטן במזיד ואכלו בשוגג, דבשעת אכילתו הוי מחזיקינן דאינו חייב מלקות וכרת ע"ז, ואח"כ אתו ב"ד וחדשו דאף על כזית קטן נמי מחייב, דמטעם זר"ת מקבלינן מיניה, דבכה"ג לא הוי רשע כיון בעת אכילתו לא הוי רשע בשביל זה ומטעם דאינו שב מידיעתו לא מקבלינן מיניה, ומ"מ לא תקשה דא"כ לימא נ"מ דאיכא בינייהו בין ר"ש לרבנן בכה"ג, דלר"ש אינו מביא קרבן ולרבנן מביא קרבן, דהא לא הוי מומר דלא נתכוין מעולם לאכול כזית שלם שהוא בכרת, דלפמשכ"ל ניחא גם בזה, דהא גם הרבנן ס"ל דרשא דר"ש כאמור לעיל
לכאורה נ"ל להביא ראיה לחקירתנו מהא דתנן בשלהי נדה (דף ע"ב) בראתה בתוך י"א יום וטבלה ביום שלאחריו ושמשה הרי זו תרבות רעה מגען ובעילתן תלויין, ופירש"י שאם תראה באותו יום מגען מגע זבה וחייבין בקרבן חטאת, וכן פסק הר"מ (פ"ו א"ב הי"ד ובפ"ה מו"מ ה"ו) וקשה הא הוי מזיד על הספק כדקאמר הרי זו תרבות רעה, וא"כ אי נימא דמזיד על הספק לא הוי שב מידיעתו על הודאי איך חייבין בקרבן חטאת הרי לא הוי שב מידיעתו, אע"כ דמזיד על הספק מקרי שב מידיעתו לגבי ודאי, אכן באמת אין מכאן ראיה לנדון דידן, דיש לחלק בין ספק דלשעבר לבין ספק דלהבא דבעובר על ספק דלשעבר כמו באוכל ספק חלב במזיד שאין שום מקום להטעיות ולפתוי היצר מקרי באמת אינו שב מידיעתו לגבי ודאי אבל במזיד אספק דלהבא שהיצר מטעהו לומר שלא תראה עוד מקרי שפיר שב מידיעתו, וכמו דמצינו בשבועות (י"ז ע"ב) בבועל סמוך לוסתה וראתה דם באמצע ביאה דחייב אכניסה, משום דטעה ביכולני לבעול עד שלא תראה דם, וה"נ בראתה בתוך י"א יום וטבלה לאחריו ושמשה אח"כ שטעה ביכולני לבעול שלא תראה דם עוד, ואע"פ שיש קצת הכא מבסמוך לוסתה, מ"מ גם בלי ראיה מסתבר לחלק בין ספק דלשעבר לספק דלהבא
ויש להכריח חלוק זה מהא דאיתא בפה"מ להר"מ על המשנה הנ"ל וז"ל, ואם בעלה יום השמור אחר הטבילה שניהן חייבין אשם תלוי עכ"ל, והוא תמוה מאד וכבר העיר בזה מוהר"ב רנשבורג בהגהותיו, דמאי שאיטיה דא"ת הכא, דממ"נ אם תראה חייבין בחטאת ואם לא תראה פטור מכלום, והגיה שם דכצ"ל, ואם ראתה ביה"ש אחר הבעילה שניהן חייבין בא"ת יעו"ש, משום דהוי ספק אם סתרה טבילתה או לא, והרי לענין אשם תלוי אם הוא מזיד על הספק אינו חייב בא"ת ולא מקבלינן מיניה וכמו שמבואר בהתוספות (ר"פ ספק אכל) ואיך חייבין בא"ת, אע"כ משום דהזידו רק בספק דלהבא ואכתי הוין שבים מידיעתם לענין ספק דלשעבר ואם יאכלו ספק חלב מקבלינן א"ת מינייהו וכ"ש דמקבלין מינייהו חטאת ודאי, גם יש לומר דמאי דאיתא שם (דף ע"ב) דתניא אמר להם ר"י וכי לזו אתם קורין תרבות רעה והלא נתכוין זה אלא לבעול שומרת יום כנגד יום, דבהא פליגי דלב"ש מקרי מזיד על הספק אף בספק דלהבא ולא הוי שב מידיעתו, ולב"ה הוי שפיר שב מידיעתו כיון דהוא מזיד רק על ספק דלהבא אכן באור זה אין הוא מוכרח
ומצאתי ראיה מפורשת לזה מדה"ת בפסחים (דף ע"ב) דגרסינן שם ור' יוחנן אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פעור, ור"י מ"ש יבמתו דקא עביד מצוה, אשתו נמי דקא עביד מצוה, ומשני בסמוך לוסתה, א''ה אפילו יבמתו נמי, ומשני יבמתו בזיז מינה, אשתו לא בזיז מינה עכ"ל הש"ס. ובתוד"ה סמוך לוסתה כתבו וז"ל, אין לפרש דיודע שהוא סמוך לוסתה ומספקא ליה אם נדה גמורה היא אם לאו, דא"כ ביבמתו אמאי פטור כיון דיודע שהוא סמוך לוסתה וסמוך לוסתה דאורייתא דנפקא לן מוהזרתם את בני ישראל, אלא יש לפרש שאינו יודע אם היא סמוך לוסתה אם לאו דהוה ליה לשיולה כיון שאינו יודע, והא דאמר בפ"ב דנדה (דף ט"ו) דכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, היינו כשיודע שלא הגיע זמן וסתה דלא חיישינן שמא שנתה וסתה, וה"ה דהוה מצי למימר שאינו יודע אם הוא נדה גמורה או לאו, אלא נקט דאפילו יודע שאינה נדה כיון דמספקא ליה אם הוא סמוך לוסתה באשתו חייב. ומיהו הוה מצי לאשמועינן במספקא ליה אם היא נדה גמורה ואפ"ה ביבמתו פטור עכ"ל התוס', הרי מפורש הוא בתוספות בראש דבריהם דביודע שהוא סמוך לוסתה וגם מספקא ליה אם כבר היא נדה גמורה או לאו ובא עליה בספק זה דחייב חטאת, אע"ג דמזיד הוא על הספק, מ"מ מקרי שב מידיעתו לגבי ודאי וגם ביבמתו חייב כה"ג, וכן כתבו בתוך דבריהם ''וה"ה דהומ"ל שאינו יודע אם היא נדה גמורה או לאו" וכן בסו"ד כתבו ''ומ"מ המ"ל דמספקא ליה אם היא נדה גמורה ואפ"ה ביבמתו פטור'' מכל האמור מוכח דמזיד על הספק מקרי שב מידיעתו לגבי ודאי: גם הסברא מצד עצמה כן הוא, כי כמו דס"ל רבי יוחנן דאפילו בהזיד בלאו ושגג בכרת חייב חטאת דמקרי זה שב מידיעתו כיון לגבי כרת עכ"פ מקרי שב מידיעתו. אע"פ דהלאו נמי גורם לחיובא דחטאת, ה"ה נמי במומר לספק. חלב מקרי עכ"פ שב מידיעתו לגבי ודאי וחייב חטאת [ונעסקי בזה העידותי לר"י דס"ל הזיד בלאו ושגג בכרת חייב קרבן הא הוי זבח רשעים דגם בשביל לאו מקרי רשע, כמו לענין פסול עדות, ועכצ"ל דאיירי כש"כ התוס' בחולין (ה' ע"ב) שעשה תשובה עוד הקשיתי לר"י מאי פריך ביבמות (ל"ג ע"ב) החליפו מזיד הוא ומי איכא קרבן, ומשני תני הוחלפו, ולר"י לק"מ דאימא שהזידו בלאו ושגגו בכרת ואולי נתכוין לזה בהגהות פתחי שערים ע"ש, אך לפמש"כ התוס' ד"ה כגון ששגג בכרת דלרבי מודה ר"י דבעינן שישגוג בלאו וכרת ניחא, דסתם משנה היא ורבי סתים לה ולשיטתו סתים]
וידידי הרב הגאון המפורסם ר' יצחק יעקב רבינוביץ אבד"ק, פוניבוש ז"ל כתב לי דאין מדברי התוספות הנ''ל ראיה, דדה"ת מתפרשים בדרך זו, דמש"כ התוס' ''דיודע שהוא סמוך לוסתה ומספקא ליה אם היא נדה גמורה או לאו אין הכונה דשמא כבר ראתה אלא דשמא תראה מיד ושוב דחו זה