דעת מרדכי א עח

קאמר שם ר"י שלשים כשלשים של עבד מ"ט דר"י, יליף נתינה נתינה בעבד, ופריך ליליף נתינה נתינה מערכין, ומשני חדא תפשת מרובה ל''ת ועוד עבד מעבד הו"ל למילף] אע"ג ממ"נ יש לו קצבה, י"ל התם נמי קאמר דתפשת מרובה ל"ת מספיקא לא מפקינן ממונא מן האדון עכ"ל, ופשטות דבריהם משמע, דהיכי דגם המדה מרובה קצובה, אז ליכא האי כללא דיינינן בה ככל ספיקות התורה וספיקא דאורייתא לחומרא, וגבי חוטין קפידת הכתוב שלא יהיה מספרם פחות, אבל כשיש מרובה ממספרם אין בזה קפידא וא"כ יש לתפוס המדה מרובה דבזה ודאי יצא דבכלל מאתים מנה, וגבי תשלומין החומרא הוא שנצרך להביא קרבנו דוקא בתוך ז' דבזה ודאי יצא אבל כשיביא ביום ח' ספק הוא אם יצא וגבי הענקה דדיינינן בה ככל ספק ממונא דספיקא לקולא, והוא נגד דבריהם ושיטתם בסוכה כאמור לעיל

אלא שיש להקשות ע"ז דאם מדין ספיקא דאורייתא לחומרא דיינינן בזה, א"כ גבי תשלומין דחג השבועות יש לנו לומר דהיכי דעבר ז' ולא הקריב קרבנו נחייבהו להביא ביום ח' מספיקא ולהתנות בתנאי שאם אינו מחויב יהיה נדבה דניזול בזה לחומרא, ומצאתי בתרע"א שבסוף דו"ח (תשובה ט') שהעיר בזה וז"ל שם, אף דלכאורה יקשה דנימא דאם לא הביא תוך ז' דצריך להביא ביום ח' מספק דשמא תפסת מרובה ויביא קרבנו בתנאי שיהיה נדבה, אבל באמת לק"מ דכמו דכללא לקולא ולחומרא מקשינן לחומרא לא דהוי ספק דלא ידענין למה איתקש וצריך להחמיר מספק, אלא דהמדה כך היא דמקשינן לחומרא והוי ודאי כדמוכח מדה"ת (ב"ק ג' ע"א) דגם גבי ממון אמרינן כן ומפקינן ממונא, וכן מדה"ת (פסחים מ') יעו"ש, ה"נ י"ל כך המדה דהיכי דבהיקש לא ידעינן אם תפסת מועט או מרובה תתפוס החומרא והוי ודאי, משו"ה בתשלומין דהחומרא בפשוטו דאין לו תשלומין רק ז' ימים וצריך להביא קרבנו תוך ז' ואינו רשאי לאחרו לזה תפסינן המועט לודאי, אמנם לפ"ז יקשה עמש"כ בהענקה דמספיקא לא מפקינן ממונא, הא גם גבי ממונא לחומרא מקשינן ומפקינן ממונא ע"י כך וע"כ לענין מועט ומרובה לא נאמר המדה, אלא דהוי ספק ובאיסור מחמרינן ובממון לא מפקינן א"כ יקשה כנ"ל דיתחייב להביא קרבן ביום ח' מספק בתנאי נדבה וצ"ע עכ"ל

ולי תימא על דבריו בתרתי, חדא ע"מ שרצה לישב דה''ת דיומא מתחלה דגם הכא מודים התוס' דהמדה כך היא לתפוס המועט אף המדה מרובה נמי קצובה אך בתנאי היכי דהחומרא לצד המועט ואז הוי ודאי וזה מכריחם מהא דתשלומין, וא"כ למה באמת לא קאמר הש"ס להדיא אפירכתם דליקיש לחה"ס, דלקולא ולחומרא מקשינן לחומרא, כיון דהחומרא בפשוטו להביא תוך ז', וביותר קשה עדה''ת דסוכה הנ"ל שסיימו שגבי תשלומין כולן צריכין לטעמיה דרע"ק דתפסת מועט אמאי לא יסתפק התירוץ דלחומרא מקשינן. והכא דומה ממש להא דקאמר ביבמות (ח' ע"א) מכדי כל העריות איכא לאקושינהו לאשת אח ולאחות אשה נקשינהו לאשת אח דמותר ליבם, ומשני לחומרא מקשינן, אף דגם בזה איכא נמי קולא בצד אחד דמותרות לעלמא מ"מ החומרא בפשוטו הוא לאסור יבום וכיו"ב בקידושין (ס"ח) יעו"ש בתוס'

ושנית קשה להיפך במה שמביא רע"א ראיה מהענקה דאינו אלא ספק ולא נאמר בה המדה היכי דגם המדה מרובה קצובה, דאכתי קשה, התם כיון דספיקא הוא א"כ נימא גם שם לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן, דגם בג"ש אמרינן כן כמבואר בחולין (קל"ה ע"ב) בהא דפריך טעמא דכתב רחמנא עריסותיכם בחלה לחייב עיסת שותפות, הא לא"ה ה"א לילף ראשית ראשית מכה"ג לפטור של שותפות, אדרבא נילף ראשית ראשית מתרומה לחיובא, ופירש"י דהא בתרומה נמי ראשית כתיב בה וקולא וחומרא לחומרא מקשינן וכן שם (קל"ו) גבי מתנות כהונה, ע"ש ולפ"ז קשה טובא אשיטת התוס' דלא שייך למיפטר בהענקה מטעם ספק רק הו"ל לומר קולא וחומרא לחומרא מקשינן. וע"כ כך הוא הבאור דמדה היא בתורה דמועט ומרובה תפסינן המועט, וא"כ הני תרי כללי סתרי אהדדי דמצד מועט ומרובה יש לן לתפוס המועט ומצד קולא וחומרא יש לן לתפוס החומר ממילא ספיקא הוא ואין מוציאין ממון בספיקא ולפמש"כ בספרי האחרונים מלא הרועים. (ערך היקש) וכן ביד אליהו לר"א מקאליש דכללא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן אינו אלא היכי דשווין ודומין להקיש לחומרא כמו לקולא אבל היכי דמסתבר יותר לילף לקולא אז דיינינן שפיר לקולא, ובספר י"א הנ"ל מביא ראיה לזה מהא דסנהדרין (מ"ח) דפריך ואביי מ"ט לא גמור מעכו"ם דהזמנה לאו מלתא היא, ומאי פריך הא עדיפא ללמוד מע"ע לחומרא, וע"כ משום דדמי להדדי ביותר דמשמשין ממשמשין יש למילף עכת"ד ע"ש, א"כ הכא דיש נמי כללא דמעוט ומרובה אשר תפסינן המעוט, ממילא לא אזלינן בתר הכללא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ולא ילפינן מערכין בהענקה, דיותר מסתבר לילף משלשים של עבד ולהקיש לצד הקולא דמשום דהכללא דמעוט ומרובה תפסת המועט מסייעו והוא מצד ודאי

ואם נרצה לתרץ דה"ת דיומא הנ"ל בסגנונו של הגרע"א בע"כ נאמר דהכא גבי תשלומין שני החומרות שווין לפנינו, חומרא מצד אחד בהיקשא לחג המצות שצריך להביא דוקא תוך ז' וחומרא מצד אחר להיקשא לחג הסכות שצריך להביא נמי ביום ח' וכיון דהחומרות שווין אז היא המדה לתפוס את המועט ולא שייך לדון כאן מצד קו"ח לחומרא מקשינן כיון דהחומרות שווין, משא"כ בחוטין שזורין דהחומרא היא רק בצד המרובה ולא בצד המועט כלל וכאמור לעיל אז לא נאמר הכלל הזה ותפסינן מדה המרובה ובכלל מאתים מנה ולפ"ז אין סתירה בין דה"ת דסוכה לדה"ת דיומא אך הפשטות אין מורה כן. סימן לב יבאר הא דקי"ל אין מעוט אחר מעוט אלא לרבות, במד"א בתרי מעוטי אבל בתלתא מעוטי אתי למעט

גרסינן בשבת (צ"ב ע"ב) תנ"ה המוציא ככר לר"ה חייב, הוציאו שנים ר"מ מחייב ור"י אומר אם לא יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין ואם לאו פטורים (פירש"י אלא זה יכול וזה יכול פטור וממילא דבכה"ג ר"מ מחייב) ור"ש פוטר וכו', במאי קמיפלגי בהאי קרא, ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה, ר"ש סבר תלתא מעוטי כתיבי, נפש תחטא, אחת תחטא, בעשותה תחטא, חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי זה אינו יכול וזה אינו יכול, ורבי יהודה חד למעוטי זה עוקר וזה מניח, וחד למעוטי זה יכול וזה יכול, וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד, ור"ש יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, ור"מ מי כתיב נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא, תרי מעוטי כתיבי חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וחד למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב"ד ובתוס' שם ד"ה תלתא מעוטי כתיבי, וז"ל והא דנקט בעשותה בברייתא טפי מהנך משום שהוא מעוט אחרון שבפסוק ובהא פליגי עכ"ל. וידידי עז הרב הגאון מוה"ר אליעזר ראבינאוויץ ז"ל אב"ד דשמאלאוויץ, ואח"כ במינסק באחד ממכתביו כתב אלי בזה"ל, מה שהקשו תוס' בשבת (צ"ג) ד"ה תלתא, דאמאי נקט שם בברייתא למעט העושה מקצת מלאכה ולא כולה מעוט דבעשותה, הא האי מעוטא אתי באמת ליחיד שעשה בהוראת ב"ד ע"ש, יש לישב