דעת מרדכי א עז

(ק"ו ע"א) דרב ס"ל דאם נשבע ואח"כ באו עדים פטור וא"כ החומרא שנחייבהו בשבועה אתי לידי קולא לפוטרו אף אם יבאו עדים אח"כ עכת"ד ע"ש

ובאמת לק"מ בשלמא שאנו למדין אין בעור חמץ אלא שריפה מנותר ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שרפה, חמץ שישנו בבל יראה וימצא לא כ"ש שטעון שרפה, שפיר אמרינן כל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, משום דאותו צד חומר שאנו מוצאים בחמץ שעוברים עליו בבל יראה היא חומרא החלטית וא"כ איך נוכל למילף מזה חומרא דאתי לידי קולא לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל, אדרבא נימא דמפני אותו צד החומר שנמצא בחמץ שעוברים עליו בב"י הקפידה תורה שלא יהא יושב ובטל, וכיו"ב גמ' סוכה ע"ש, משא"כ הכא שאותו צד חומר גופא שנמצא בממון דהיינו שנתן להתבע בע"א גם זה הוא חומרא דאתי לידי קולא, דאם נשבע ע"פ ע"א ואח"כ באו עדים כדברי התובע נמי פטור אליבא דרב הנ"ל, א"כ שפיר יש למילף ק"ו ג"כ לענין גלגול שבועה אע"ג דהוי חומרא דאתי לידי קולא, אך עדין תקשה מברייתא דר"ח (ב"מ ג' ע"ב) דאיתא שם ומה פיו שאינו מחייב ממון מחייב שבועה, עדים שמחייבין ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה ע"ש, והתם בעדים שמחייבין ממון ליכא באותו צד חומר שום צד דאתי לידי קולא ומ"מ ילפינן בעדים שמחייבין אותו שבועה אע"פ דעי"ז אתי לידי קולא לפוטרו, אם אח"כ יבאו עדים אחרים היודעים שהוא חייב מנה ואכתי הקושיא במקומה

ויפה תירץ בזה בני הרב הגאון הנעלה אליעזר יהודה נ"י דבשבועה לא שייך זה כלל, דהרי אין חיוב והכרח על התובע להשביע את הנתבע דוקא, רק ילפינן בין בגלגול שבועה ובין בברייתא דר"ח דהרשות ביד התובע להשביע, וא"כ שפיר הוי זה חומרא שזה גופא היא החומרא שהענין תלוי בהתובע אם ירצה להשביעו משביע ואם התובע גופא חושש מהקולא שיוכל לבוא מזה לבסוף אינו משביע ואם קפץ ונשבע לא מהני מידי כמבואר בב"ק שם, אבל עכ"פ חומר איכא מה שרשות בידו להשביעו אם אין התובע חושש להקולא שיוכל לבוא מזה לבסוף והוא נכון ואמת וטובים דברי בני הנעלה הנ"ל מאד למבין

ד) פסחים (ו' ע"א) בעו מיניה מרבא בהמת ארנונא חייבת בבכורה או אין חייבת בבכורה, כל היכא דמצי מסלק ליה בזוזי לא קא מיבעיא לן דחייב, כי קא מיבעיא לן היכא דלא מצי מסלק ליה בזוזי מאי, אמר להו פטורה. והתניא חייבת התם דמצי מסלק ליה, איכא דאמרי אמר רבא בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה ואע"ג דמצי מסלק ליה וכו' עכ"ל הש"ס, ובתוד"ה בהמת ארנונא הביאו גירסא אחרת דגרסי בהאיכא דאמרי בהמת ארנונא פטורה מה"ב והוא דלא מצי מסלק ליה ע"ש

והגר"א בהלכות בכור (סי' ש"כ סק"ה) בבאוריו מכריע כגירסא האחרת אשר הובאה בתוספות משום דלגירסתנו קשה דלא מצינו שהאיכא דאמרי יחלק לגמרי על הלשון הראשון כמו הכא, דללישנא קמא קאמרי דהיכי דמצי מסלק ליה לא קא מיבעיא דודאי דחייבת וללישנא בתרייתא פטורה, ומביא ע"ז מדה"ת דביצה (י"ג ע"א) ד"ה א"ד מחלוקת בשבלים, [הכניס שבלים לעשות מהן עיסה אוכל מהן ארעי ופטור למוללן במלילות רבי מחייב וריבר"י פוטר] אבל בקטנות ד"ה לא טבלא. והקשה הר"ש מקוצי דבכל התלמוד לא מצינו איכא דאמרי כה"ג שהוא להיפך מן הראשון דודאי מצינו בשאר מקומות לישנא קמא דברי הכל וא"ד בהא נמי מחלוקת או להיפך אבל כה"ג לא מצינו ע"ש עכ"ד הגר"א

ובאמת מדה"ת דביצה אין ראיה כל כך ששם הוא מהיפך להיפך, דלל"ק אמרינן מחלוקת בשבלין אבל בקטנית וה"כ איסורייתא טבלא ובא"ד להיפך מחלוקת, אבל בקטנות דה"כ איסורייתא לא טבלו, אבל בפסחים הוא לגמרי אחרת, ששם מצינו רק שבדבר פשוט לל"ק דחייבת בבכורה כגון ביכול לסלקו בדמים לא"ד גם באופן זה פטורה מן בכורה. אבל אנכי מצאת כעין זה ממש כההוא דפסחים בקידושין (מ"ד ע"ב) בקטן שנתקדשה שלא לדעת לאביה דקאמר דצריכה גט ומאון וטולא פליג ואמר דאפילו מאון אין צריך, ופריך הש"ס אפי' שדם בתמיה וכי בזה פליג עולא, ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא, איכא דאמרי אמר עולא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מאון אין צריך, ופירש"י שם אפי' שדכו קאמר ובזה שונה הא"ד מל"ק, והתוס' מקשו שם באמת אפירוש רש"י איך יתכן דהא"ד לגמרי אלישנא קמא דמעיקרא פריך אפי' שדכו בתמיה, ומפרשים שם פירוש אחר ע"ש. אבל לקמן (מ''ה ע"ב) בתוס' שם מסכימים הם לשיטת רש"י הנ"ל, כי יתכן, כי הא"ד לקח לו שיטה אחרת והיא פלא שלא הביא הגר"א שהוא ממש כהסוגיא דפסחים ע"ש. סימן לא יחקר בהא האמרו, תפשת מרובה לא תפשת. תפשת מועט תפשת, אי הוא מצד ודאי או מצד ספק. ואם הוא מצד ודאי אי דוקה היכי דהמרובה מדה ישאינה כלה ואין לה קצבה או אף היכי דהמרובה יש לה קצבה

מתוספות (סוכה ה' ע"ב) מבואר דבין במדה שאינה כלה בין במדה כלה לעולם תפסינן המדה מועטת והוא מדה בתורה ודיינינן בה מצד ודאי בין להקל בין להחמיר וזה לשונם שם, [אהא דאיתא שם דעובי הכפורת טפח, ר"ה אמר מהכא אל פני הכפורת קדמה ואין פנים פחות מטפח, ואימא כאפי בר יוכני, ומשני תפשת מרובה ל"ת תפשת מועט תפשת] י"מ לפי שמדה מרובה אין לה סוף וכאן א"א לומר כן, דע"כ לא אפשר ללמד רק מפנים שיכולין לכנס במשכן, וכן בפ"ק דר"ה ובחגיגה גבי עצרת דיש לה תשלומין כל שבעה דיליף מחג המצות, ופריך וניליף מחג הסוכות, ומשני תפשת מרובה ל"ת והתם יש לדבר סוף, ועוד מוכח בהדיא בתו"כ דכתיב, כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים שנים יכול הרבה, אמר ר' עקיבא כל שמשמעו מועט ומשמעו מרובה תפשת מרובה ל"ת תפשת מועט תפשת, ריב"ב אומר שתי מדות, אחת מדה כלה ואחת מדה שאינה כלה, מודדין במדה כלה ואין מודדין במדה שאינה כלה, א"ר נחמיה למה בא הכתוב לפתוח או לנעול והלא בא הכתוב אלא לפתוח וכו' והכא גבי תשלומין צריכין כולן לטעמיה של רבי עקיבא עכ"ל, ומוכח מדבריהם שהוא מדה ודאית, דלר"ע שתי המדות בין מדה כלה ובין מדה שאינה כלה שתיהן שוות וכי היכי דבמדה שאינה כלה ודאי שהיא מדת ודאית לתפוש את המועט ה"ה אף במדה הכלה מדה ודאית היא לתפוש את המועט, אם מפשטות דברי התוספות (יומא ע"ב ע"א) מוכח דבמדה הכלה לא דיינינן לה למדה ודאית, רך דיינינן בה ככל ספיקות התורה דבאיסורא הולכין לחומרא ובממונא לקולא למוחזק, וז"ל שם ד"ה נעביד ארבעה וכו', ולעיל כי פריך ואימא כ"ח לא בעי לשנויי תפשת מועט, דהתם לא מצי למימר טפי מכ"ח וכיון דהוא דבר שיש לו קצבה לא שייך לומר תפשת מרובה ל"ת, ואדרבא יש לתפוס המרובה דיש בכלל מאתים מנה, ואע"ג דפ"ק דר"ה אמר מקיש חג השבועות לחג המצות וכו' ופריך ולקיש לחה"ס מה להלן ח' וכו', ומשני תפשת מרובה ל"ת והתם נמי יש לדבר קצבה, י"ל דהתם קאמר לחומרא תפשת מרובה ל"ת דעד ז' יש לו תשלומין ממ"נ אבל טפי לא דדלמא מחג המצות ילפינן, ובפ"ק דקדושין גבי הענקה נמי קאמר תפשת מרובה ל"ת [אהא