דעת מרדכי א עו

אבל עדיין אינם מובנים לי דברי הכסף משנה (פ"א טו"מ ה"ב) במה שכתב הר"מ שטומאת משא במת נלמד וק"ו מנבלה, אם נבלה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה אהל מטמאה במשא שנאמר והנושא את נבלתם, המת לא כ"ש. הקשה שם הכ"מ הא אין עונשין מה"ד ומסייע לדבריו מהספרי דמשו"ה כתובה טומאת מגע במת ואינו נלמד בק"ו משום דאין עומ"ה: ולכאורה דומה זה לנדון של הפנ"י, כיון שהלאו והעונש לענין טומאה באכילת קדש או בכניסת לבית המקדש מפורש בתורה במקום אחר, ורק ע"י מה נקרא טמא אנו למדים סתום מן המפורש באחד מן מדות התורה ובכה"ג שפיר אנו למדין מה"ד כמו בקידושין לר"ה בחופה גם איני מבין שם דברי הכ"מ לפי באורו של המל"מ ע"ש היטב במה שקאמר דבת הנלמד מבת בתו הוי ק"ו טוב כיון שאיסור בת הבת ע"י גרמת הבת למאי צורך לזה הא זה אינו אלא לאביי אבל אנן קי"ל כרבא גם בכה"ג אין עומה"ד

והנה לענין הקושיא הראשונה יש לי לחלק קצת דענין טמא נזכר בתורה בפ"ע ואינו נסמך כלל ללאו ועונש אחר ויש להאריך ולהסביר אך אין דרכי בכך ודו"ק. סימן ל ע"ד הכלל אין היקש למחצה: אם עושין יוכיח למד מן הלמד בקדשים, וע"ר הכלל כל ק"ו שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין: הערה על הגר"א

א) הצל"ח בפסחים (כח ע"ב) העלה כלל חדש הא דאמרינן אין היקש למחצה, היינו אם הכל בסגנון אחד כלומר שהוא בצד אחד מקשינן לכל גוונא אבל להקיש כ"א מהצדדים זה לזה כמו להקיש מצה לחמץ ולמידרש נמי אח"כ להיפך ולהקיש נמי חמץ למצה בכה"ג לא אמרינן אין היקש למחצה עכת"ד ע"ש. ולכאורה יש להעיר ע"ז מכריתות (כב ע"ב) לפי גירסתנו, והיא גרסת הרגמ"ה דאיתא שם ''ור"ע סבר אין היקש למחצה והיינו כמו שאנו למדין אשם תלוי מאשם מעילות דבעינן אשם בכסף שקלים, ה"נ ילפינן אשם מעילות מא"ת דבספק מעילות חייב א"ת, הרי מוכח דבכה"ג נמי אמרינן אין היקש למחצה ולא להכלל המחודש ע"י הצל"ח, אכן בפירש"י שם בד"ה ור"ע, כתב באמת דלא גרסינן לה ''ור"ע אין היקש למחצה דלאו היינו היקש למחצה וכו' עכ"ל, ואולי רמוזה בזה שיטת הצל"ח, שו"מ בירושלמי (ב"מ פ"ה ה"א) במראה הפנים שהרגיש ג"כ מפירש"י הנ"ל שס"ל כהכללא של הצל"ח וגרסת הרגמ"ה שנדפס מחדש מובן מאליו שנעלמה ממנו

אכן לכאורה סתירה לזה מהא דאיתא בחולן (כ"ז ע"ב) אין שחיטה לעוף מה"ת, שנאמר ושפך בשפיכה בעלמא סגי וכו' עוף נמי איקש לבהמה דכתיב זאת תורת הבהמה והעוף עכ"ל הש"ס ופירש"י שם ונימא אין היקש למחצה, וכונת רש"י מפולשת היא כמו דמקשינן בהמה לעוף מה עוף הכשרו מן הצואר אף בהמה הכשרה מן הצואר, א"כ נקיש נמי להיפך מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה משום דאין היקש למחצה, הרי מוכח אף להקיש הצדדים זה לזה נמי אמרינן אין היקש מחצה

ובכרי לישב הסתירה מהא דחולין על רש"י דכריתות הנ"ל נראה לי לחלק פשוט דבסוגיא דחולין כיון דתרווייהו הוא בדבר אחד ממש השלמת למוד דין שחיטה בבעלי חיים, שהוא מן הצואר ובשחיטה בסימנין הוי כדבר אחד ממש ושפיר ראוי למילף זה מזה ולהיפך, ונכנס גדר זה תחת הכלל אין היקש למחצה. משא"כ בשני פרטים נפרדים שאין להם שייכות זה לזה כמו בסוגיא דכריתות ללמד דחייב אשם תלוי בספק מעילות ושויו של האשם שני שקלים, כעין זה לא אמרינן אין היקש למחצה וע"ש בתד"ה באיזו תורה (חולין כ"ז ע"ב)

והא דפירש"י שם (כז) בהא דפריך עוף נמי איתקש לבהמה דמשום דאין היקש למחצה, ובאורו הוא דמקשה הש"ס מרבי אליעזר, כמו דמקיש בהמה לעוף לענין הכשרה מן הצואר כמו כן נקיש עוף לבהמה לעיין שחיטה בסימנין, ואמאי לא נימא דמקשה פשוט מדרבנן דס"ל להדיא דעוף איתקש לבהמה להא מלתא גופא. מה בהמה בשחיטה אף עוף בשחיטה, הוא פשוט משום דע"כ רב יהודה דאמר אין שחיטה לעוף מה"ת ע"כ אינו סובר כרבנן דאמרי להדיא דשחיטת עוף מה"ת מהיקשא דבהמה אלא כר"א ס"ל דההיקש בהמה לעוף הוא לענין הכשר

ואע"פ שהעלינו דלשיטת רש"י בכריתות בשני דברים שונים לא אמרינן הכלל אין היקש למחצה מ"מ אין סתירה למה שכתבנו להסתפק בקונטרסנו ''שמן למנחה" ע"ד מעשר דגן שפטור לקוח. אם גם דגן שבא לו בירושה נמי מקרי לקוח ופטור מה"ת ממעשר ומבואר החקירה הזאת במ"ח (שצ"ה) ואמרנו שם כמו דילפינן דאין מעשרין מהחדש על הישן ולענין אומדנא מעשר בהמה ממעשר דגן, ה"ה נילף נמי להיפך מעשר דגן ממעשר בהמה דירושה אינו בכלל לקוח משום דאין היקש למחצה והארכנו שם בזה הרבה ע"ש משום דהכא שאני דנראה עיקר הספק אם אמרינן בכה"ג אין היקש למחצה ללמד ראובן משמעון ואח"כ להיפך שמעון מראובן, אינו אלא במקום דאיכא איזה סתירה והוכחה להיפך, כמו שם בסוגיא דכריתות דאיכא גז"ש מצות מצות דאין אשם תלוי בא אלא היכי דאיכא על ודאי שגגה חטאת משא"כ היכי דליכא שום הוכחה וסתירה ממקום אחר להיפך בודאי מקשינן זה לזה משני הצדדים גם יחד, דאמאי נקיש ראובן לשמעון ולא להיפך כיון דהיקשא הוא, וא"כ ה"נ כיון דאין כאן שום סתירה להיפך בודאי ראוי לומר כשם שמקשינן מעשר בהמה למעשר דגן ה"נ מקשינן מעשר דגן למעשר בהמה לענין ירושה, ולחלוק זה העירני ח"א ועין בזה

ב) בגו"ר להפמ"ג (כלל טו) מסתפק הא דקי"ל אין למדין למד מן הלמד בקדשים אי אף יוכיח אין עושין מן למד מלמד א"ד כיון דתחלת הדין הוא ממלמד ראשון והלמד מן המלמד הוא רק יוכיח ולחזק הק"ו ולבעל הפירכא ילפינן כה"ג או לא ונשאר בוצ"ע ע"ש

ונעלמה ממנו לפי שעה התוס' (שבועות ט' ע"א) ד"ה שכן וכו' וא"ת והיכי בעי למילף מדיוה"כ והא דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב ומה צריך פירכא דשכן כפרה מרובה וי"ל דאיצטריך האי פירכא דלא נילף מדר"ח דאי פרכת מה לדר"ח שכן תדיר נימא דהיו"כ יוכיח אבל השתא דאיכא פרכא ליכא למימר תוכיח עכ"ל הרי מפורש להדיא דיוכיח עבדינן מן למד מלמד אף בקדשים, שוב מצאתי שכבר העיר בזה המהרי"ט (קידושין ל"ד) ד"ה טפלים וכו' בסו"ד וז"ל ותדע הא קי"ל אין למדין למד מן המלמד בקדשים בשיש פירכא באותו הדין מצית לעבוד יוכיח מדבר הלמד מאחרים כשכתוב התוס' פ"ק דשבועות ט' ד"ה שכן עכ"ל ונהניתי שנתכונתי לדעתו הרמה, אחר זמן רב מצאתי ג"כ בצל"ח (פסחים דף ע' ע"ב) ד"ה אמר רבא וכו' וז"ל ואקדם לך תחלה דבר אחר וזהו שאף שאין למדין בקדשים למד מן הלמד אבל יוכיח עושין אפי' למד מן הלמד ודבר זה אף כי לא ראיתיו מפורש לקחתי מדברי רש"י זבחים נ' ע"א ד"ה ומחדא לא אתיא וכו' עכ"ל ונעלם ממנו שכבר הקדימו בזה המהרי"ט כאמור לעיל

ג) בזכרון יהונתן ספר חדש מובאה קושית הגאון הצדיק של מרן ישראל סלנטר זצ"ל דילפינן בקידושין (כ"ח ע"א) גלגול שבועה מק"ו ומה סוטה שלא ניתנה ע בע"א מגלגלין, ממון שניתן להתבע בע"א אינו דין שמגלגלין ע"ש: וקשה הרי כללא הוא דכל ק"ו שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין (פסחים כ"ז ע"ב) ומבואר הוא בב"ק