דעת מרדכי א עב

דהשניה אפילו אם היתה תרומה נתבטלה בששים א"כ הוי כמו בנפלה אחת מהן דאינה מדמעת ובטיל ברוב. ואי דנפלו תהווייהו ליין, א"כ הוי לגבי השניה מין במינו ולגבי הראשונה מין בשא"מ א"כ הדר תיסגי ששים נגד הראשונה, ואי נדחוק ונימא דאיירי דגם התרומה השניה נתמצה אחר שנתרמה והשתא תרווייהו חומץ ואח"כ נתערבו לחומץ דהוי מין במינו, דאי ליין א"כ תיסגי ששים אכתי קשה כיון דהראשונה היא ספק טבל, וספק טבל במין במינו אפילו באלף לא בטיל והדבר תמוה מאד. ואחר החפוש והעיון מצאתי בספר משנת חכמים נתעורר בזה אבל אין דבריו מבוררין בקושיותיו כ"כ ע"ש

ולפענ"ד מה שכתבנו לעיל דתרומה מין במינו בק"א ושא"מ ב"ס אינו מוסכם דהנה איתא בנדרים (נ"ב ע"א) בר"ן שם ד"ה וקשיא להו הביא מהירושלמי בנדרים ראיה לשיטתו דדבר שיל"מ בטיל בששים בשאינו מינו וז"ל שם וה"נ איתא בהדיא בירושלמי דפירקין דגרסינן תמן זה הכלל היה ר' שמעון אומר משום ר' יהושע כל דבר שיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם, וכל דבר שאין לו מתירין כגון תרומה וכו' (וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו. להן חכמים שיעור כן הוא בפנים) מין במינו ושלא במינו בנותן טעם עכ"ל, ונבהלתי מראות הא קי"ל בתרומה מין במינו במאה ושלא במינו בנו"ט וכן בערלה וכה"כ מין במינו במאתים ושלא במינו בנו"ט, ועיינתי בירושלמי בפנים ובאמת כתוב שם בלשון אחרת לא כהעתקת הר"ן בנדרים וז"ל מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנו"ט עכ"ל הירושלמי, ועל הלשון בכל שהוא נדחקו המפרשים הפני משה והק"ע שהכונה היא כל אחד כדינו תרומה במאה וערלה וכה"כ במאתים, אך עיינתי שוב ברמב"ן ובנמוק"י ושם הגירסא בירושלמי כמו שהוא נעתק בר"ן לפנינו וקשה מאד לומר שבשלשת המקומות ברמב"ן בר"ן ובנמוק"י נפלה טעות אחת בירושלמי הנעתק על ידם

ונראה לי דאין לשבש הירושלמי לחנם כי בגירסא זו מרומזה שיטה חדשה אשר כבר נשנה בהרע"ב במשניות (חולין פ"ז מ"ה) וז"ל שם ואם האיסור הוא תרומה וחלה בכורים אם הוא מין במינו או מין בשא"מ ואין שם כהן שיטעום משערין אותו במאה של חולין ואם ערלה וכה"כ משערין אותו במאתים עכ"ל ועי' בתו"ח שם, וכן משמע בסוף דבריו של הרע"ב (ע"ז פ"ה מ"ח) ע"ש, ובאורו הוא דאין חלוק בין מינו לשא"מ והכל תליא בנתינת טעם אלא היכא דליכא למקום אטעמא כגון מין במינו החמירו בתרומה עד כדי נתינת הטעם ושיעורו הוא עד מאה וכיו"ב בתרומה בשא"מ אם אין שם כהן בעי מאה, וזוהי כונת הירושלמי המועתק למעלה, דבתרומה מין במינו ובשא"מ בנו"ט, כלומר האיסור נלקח מנתינת הטעם, והיכי דליכא למקום אטעמא שניהן שווין מין במינו ושא"מ לשער כתרומה במאה. שוב מצאתי בעצם ההרגש של השיטה הזאת במשניות החדשות סוף סדר זרעים בהגהות ''אור גדול'' מהגדול ממינסק ז"ל במס' ערלה (פ"ב) שכתב שם וז"ל שם ובאמת הרע"ב סובר כשיטת הרמב"ם שהיא שיטה חדשה דלענין הדינים דמינו ואינו מינו הוי תרומה וערלה וכה"כ ככל האסורים, דכמו דבכל האיסורים אין חלוק בין מינו לאינו מינו ורק באיכא כפילא דאיכא למיקם אטעמא דבזה בא"מ מטעימין לקפילא ובליכא טעמא אף בלאו ששים מותר. משא"כ במינו דליכא למקום אטעמא בעי ששים, אבל בליכא קפילא מינו וא"מ שווין לשער בששים, ה"נ בתרומה וערלה וכה"כ דאז בא"מ דאיכא למיקם אטעמא מטעימין לכהן או לנכרי קפילא ובליכא טעמא מותר אף דליכא מאה בתרומה (ואפילו בליכא ששים) ובלא מאתים בערלה וכה"כ (ואפילו בליכא ששים), משא"כ במינו דליכא למיקם אטעמא בעינן מאה בתרומה ומאתים בערלה וכה"כ, אכל בליכא כהן ונכרי קפילא שיטעום דליכא למיקם אטעמא אז מינו ושא"מ שוין ובעינן מאה בתרומה ומאתים בערלה וכה"כ דלענין הדינים דמינו וא"מ הוו תרומה וערלה וכה"כ כמו כל האיסורים, רק דעיקר החלוק בין תרומה וערלה וכה"כ לכל האיסורין הוא רק בשיעורא דנו"ט, בדליכא מי שיטעום דליכא למיקם אטעמא, דבכל האיסורים משערינן בששים ובאיכא ששים אמרינן דליכא טעמא ובתרומה משערינן בק"א ובערלה וכה"כ משערינן במאתים ואחד, דעד ק"א בתרומה ועד מאתים ואחד בערלה וכה"כ חיישינן דלמא יהיב טעמא עכ"ל וע"ש שהאריך בזה וכתב שמצא כן בשו"ת רלב"ח שהרגיש ברמב"ם שיטה חדשה זו, ולפי האמור מקור לשיטה זו הוא דברי רבותינו הראשונים הרמב"ן והר"ן והנימוק"י ושרשם פתוח בגירסתם האמתית בירושלמי וכונת הירושלמי בגירסתו הנכונה דבתרומה וערלה וכה"כ מין במינו ושא"מ בנו"ט הוא דבאמת שוין המה, דהיכי דליכא קפילא גם בשא"מ בעינן השיעור ק"א בתרומה והשיעור ר"א בערלה וכה"כ שזהו הנותן טעם שלהם וכמבואר לעיל ועיין בזה

ואחרי שהוכחנו דבתרומה מין במינו ושא"מ שוין והיכי דליכא למיקם אטעמא בעינן בתרווייהו שיעור מאה ואחד. אבל בטבל ברור הוא דדוקא במין במינו אינו בטל כיון דטעמא של טבל הוא משום דשיל"מ כמבואר בנדרים (נ"ח ע"א) ודשיל"מ מפורש שם בר"ן (נ"ב ע"א) דאינו אלא במין ובמינו אבל בשא"מ אינו אלא בנו"ט ובטל בששים ע"ש, וא"כ ע"פ האמור כאן מתישבת קושיתנו בראש דברינו שפיר, דאיירי שהתרומה השניה היתה של יין ונפלו תרווייהו ליין ובעי מאה לפחות כנגד התרומה השניה וגם נגד ראשונה אע"פ שהיא של חומץ נמי בעי מאה, כמבואר דבתרומה גם בא"מ בעי מאה היכי דליכא למיקם אטעמא ומספיקא סגי במאה נגד השניה לבדה, אבל מצד ספק טבל אינו נאסר דהא איזו היא ספק טבל הראשונה דהוי חומץ והמבטל הוא יין וגם טבל ודאי בטיל מין בשא"מ בששים והוא נכון לכאורה

אכן נגד זה משנה מפורשת (ערלה פ"ב מ"ו) והובא זה בחולין (צ"ט ע"א) להקל ולהחמיר מין ושאינו מינו כיצד. גריסין שנתבשלו עם העדשים אם יש בהם בנותן טעם בין יש בהן להעלות במאה ואחד בין אין בהן להעלות במאה ואחד אסור, אין בהן בנותן טעם בין שיש בהן להעלות במאה ואחד בין אין בהן להעלות במאה ואחד מותר אין בהן להעלות במאה ואחד אלא במאי בששים וכו' עכ"ל וע"כ איירי לא בטעימה, כשיטת התוס' ד"ה אלא דאם יש בהן שעור בטול ידענין דאין בהם טעם, דאלת"ה בטעם ממש איירי, דא"כ אין בהם טעם אפילו ששים נמי לא צריך, והרי חזינן דתרומה מין בשא"מ בטיל בששים וזהו שעורה וי"ל דהרע"ב וכת דעמו אזלי בשיטת רש"י בחולין שם דמחלק בין שממשות האיסור בעין אז בעינן מאה ואחד משא"כ היכי דליתיה בעיניה אלא טעם בלבד אז סגי בששים והמשנה איירי דהסיר הגריסים מתוך העדשים ולהכי בטיל בששים ע"ש בסוגיא דחולין, וא"כ הכא ביין וחומץ דהממשות האיסור נתערב גם בשאינו מינו בעי מאה ואחד והדבר נכון מאד

עוד אמרתי לענין קושיתנו הראשונה לישבה אפילו לשיטת התוס' בחולין (צ"ט) דס"ל דתרומה בחולין אפילו בממשות האיסור במין בשא"מ בטיל בששים אכן הכא שאני והוא ע"פ סוגיא דמנחות (כ"ג) דלר"י דס"ל דמין במינו לא בעיל היינו דוקא היכי דאפשר ליה למהוי כוותיה אבל היכי דלא אפשר ליה למהוי כוותיה בעל ובהא קמיפלגי דרב חסדא סבר בתר מבטל אזלינן ור' חנינא סבר בתר בטל אזלינן ע"ש, וא"כ הכא בתרומה דאיירי דנתערבו חומץ ויין לרב חסדא דסבר בתר מבטל אזלינן איירי דנתערבו תרווייהו ביין, ויין הוא המבטל אפשר ליה להיות כהבעל דאפשר להיין להיות חומץ אם יעמוד זמן הרבה, א"כ הוי כמין במינו וממילא בעי מאה ואחד, ולר' חנינא דאזיל בתר בטל מיירי איפכא דנתערבו בחומץ, א"כ היין דהוא התרומה השניה המתבטל בחומץ הוה מין במינו דהיין יוכל להעשות חומץ וצריך מאה ואחד. ועפ"ז נולדה לן הערה חדשה דבתרומה