דעת מרדכי א עא

ובפליתי (סי' קב סק"ה) ד"ה ונשוב וכו' משיג על הפר"ח שמדיק ג"כ מדברי הרמב"ם הנ"ל כשכתב השעה"מ, דהר"מ ס"ל חוץ לירושלים לא מיקרי דשיל"מ ומחלק בין טורח מרובה לטורח מועט, והפליתי כתב ע"ז וז"ל ולא עיין הפר"ח כל הצורך דודאי במדינה שהמע"ש אסור לכולו עלמא אם נתערב פשיטא דהוי דשיל"מ דהרי אותו האיסור שנאסר עתה יהיה מותר ע"י פדיון או העלאה לירושלים, אבל בנתערב בירושלים גופה לענין שיהיה מחויב לאכל דוקא בטהרה כדין מע"ש הרי לזו לא נאסר מעולם, רק מה שנאסר לאכל שלא בטהרה ועל זה אין היתר לעולם אף יעלהו ואין כאן דשיל"מ כלל, [באור הדברים דלא נוכל לומר, דאסור לו לאכל בטומאה כיון שיכול לאכל בטהרה כשיהיה טהור, דדשיל"מ אינו אלא כשיבוא היתר למה שנאסר, והכא למה שנאסר לאכל בטומאה אין היתר רק ע"י בעול] ורק מכח קדושת ירושלים החמירו חכמים ועשהו כדשיל"מ וצריך לאכל בטהרה דוקא והוא מדויק בלשון הירושלמי עשוהו ירושלים כדשיל"מ והכונה דבאמת אין לו דין דשיל"מ רק לקדושת ירושלים לאכל בו בטהרה החמירו חכמים ועשוהו כדשיל"מ וכן הוא מדויק בלשון הרמב"ם עכ"ל ולפי"ז מאי דנקט הר"מ ירושלים לא למעט חוץ לירושלים אלא לרבותא הוא אפילו בירושלים הוי דשיל"מ ויפה כיון

והנה הראינו כי המוהרש"ל בשיטתו איננו יחיד וכי גם דעת הרמב"ם כשיטת הרש"ל לפי באורם של הפר"ח והשעה"מ בדברי הר"מ אכן מצאתי בע"ה שיטה חדשה בענין זה בשמ"ק נדרים נ"ח ע"א בשם הרא"ם, [הוא הר"א ממיץ בעל היראים] וז"ל שם, גמרא ד"ה דתניא ר' שמעון אומר כל דשיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש, כך שנויה בירושלמי, וכן כל דדמי להם כגון ביצה שנולדה ביו"ט דדמי לחדש שבא ההיתרו מאליו בהאיר המזרח היכי דאין עומר, וכן ביצה ליל חול מתירה וטבל בתקון ומעשר והקדש בפדיון לא נתנו בהן חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו, שלא במינו בנו"ט, ואפילו אי מצינו דסבר ר"ש בשאר איסורין שאין להם מתירין מין במינו בטל הכא מחמיר משום דשיל"מ אמנם לר' יוחנן דסבר בע"ז (דף ע"ג) דהא דטבל במשהו במינו משום דכהתירו כך איסורו לא ס"ל בזה כר"ש דחשיב דשיל"מ ע"י מעשה כגון טבל ומע"ש והקדש אלא ס"ל דיש לו מתירין נקרא רק כגון ביצה ודדמי לה דמתירין בא מאליהן כרבנן דפליגי עליה דר"ש עכ"ל, והוא ממש כשיטת המרש"ל

ובשיטתם מיושבת קושית התוס' (ע"ז ע"ג) ד"ה טבל מאי טעמא וכו' שהקשו דהא בטבל איכא טעמא אחרינא דאוסר במשהו משום דשיל"מ ולשיטת הרא"ם באמת הוא מחלוקת בזה אי טבל שניתר ע"י מעשה הוי דשיל"מ וחכמים פליגי אר"ש, וגם ר"י סבר כותייהו דלא מקרי טבל דשיל"מ כיון דהיתרו זקוק למעשה ואינו בא מאליו כשיטתו של המהרש"ל ולכן שפיר צריכין לטעמא כהיתרו כך איסורו דטבל יאסר במשהו

והדברים לא רחוקים כל כך דהנה הרמב"ן (מלחמות פסחים פרק כ"ש) בפסקא ד"ה ועוד אמר רבא חמץ בזמנו וכו', כתב וז"ל עוד אני אומר כיון דקי"ל כל דבר שיל"מ אפילו באלף לא בטיל אף חמץ בפסח אינו בטיל, שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ ואין אתה אוסרו אלא ליומו, היום אסור ולמחר הוא מותר והוא עצמו בעינו מותר מן התורה ולא קנס ר"ש להקל עליו אלא להחמיר עליו וליכא למימר בעינו כיון דחייב לבערו אין לו מתירין, דכל דממילא מישתרי ואין מחוסר מעשה ודאי יש לו מתירין הוא וכ"ש חמץ של נכרי שנפל בקדרה של ישראל שאפילו בעינו דשיל"מ הוא וכו', וא"ת והא ר"י סבר לאחר זמנו מותר כר"ש ובזמנו אינו אוסר במשהו יש להשיב אמר לך ר' יוחנן פליגי רבנן עליה דר"ש דאמר במס' שביעית בברייתא ואיתא בנדרים כל דשיל"מ כגון הטבל ומע"ש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור ואנא דאמרי כרבנן, תדע דהא אמר ר"י כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט חוץ מטבל ויי"נ והא טבל דשיל"מ הוא ולא להוציא מן הכלל כיו"ב ותניא נמי כר"י ב"פ השוכר במס' ע"ז וכו' עכ"ל ולכאורה דברי הרמב"ן צריכין באור, במה דקאמר תדע דהא טבל דשיל"מ הוא, הא מטבל אינו מוכח רק דשיל"מ ע"י מעשה לא ס"ל אבל לא היכי דהיתרו בא ממילא, והרמב"ן בעצמו מזכיר חלוק לעיל באמרו דכל דממילא מישתרי ואין התירו מחוסר מעשה ודאי יל"מ הוא'' אבל לפי מה שכתבנו היכי דהמעשה מוכרח או דאיכא מצוה לעשותו הוי כהיתרו בא ממילא וכיון בטבל איכא מצוה לתקנו הוי כזמן דבא ממילא ושפיר מייתי ראייה מטבל, אבל עכ"פ חזינן דגם שיטת הרמב"ן הוא בדבר שיל"מ יש מחלוקת ר"ש ורבנן וגם ר"י סבר כחכמים אבל אנן קי"ל כר"ש. ולשיטת הרא"ם הנזכר צריכין לומר דחמץ אינו מקרי דשיל"מ כיון דאיסורו חוזר לשנה הבאה וכשיטת הפוסקים בזה כידוע ויש לעיין עוד בזה. סימן כח בכמה הוא שיעור הבטול בתרומה במין במינו ובשאינו מינו. ועד כמת שיערו החכמים הנתינת טעם של תרומה בכלל, ומחו מין כמינו אי נהון לפי צורתם ומצבם הנוכחי או לפי מה שיכולים להתחלף ולהיות

? תרומות (פ"ג מ"א) התורם חבית של יין ונמצאת של חומץ וכו' אם ספק, תרומה ויחזור ויתרום, הראשונה אינה מדמעת בפני עצמה וכן השניה נפלו שתיהן למקום אחד מדמעת כקטנה שבשתיהן (מ"ב) עכ"ל, וקשה טובא הא ע"כ איירי מתני' דדוקא החבית של תרומה נמצאת חומץ, אבל השיריים נמצאו יין, דאל"כ אלא שכולם נמצאים חומץ א"כ אמאי הוי ספק תרומה דהא איכא ס"ס לקולא, חדא דשמא בשעת הפרשת תרומה היתה עדין יין, ואת"ל של חומץ היתה שמא גם הנותרים לחולין היו חומץ כיון דאיכא שני צדדים להתירא, דשמא היו שניהם הן התרומה והחולין המתוקנים חומץ או שניהם יין ואין איסור ובטול תרומה רק באחד חומץ ואחד יין, וע"כ השיריים נמצאו יין והספק הוא רק אחבית של תרומה, וגם צריכים אנו לומר דהתרומה השניה היתה מן השיריים גופא. למשל, אם מתחלה היתה חמשים חבית יין ותרם אחת מהן לתרומה ונשארו מ"ט ולקח אח"כ אחת מן מ"ט פחות חלק חמשיים להפריש על השיריים, דאל"כ אלא לקח ממקום אחר והפריש על המ"ט א"כ לא נתמעטה התרומה השניה כלל וא"כ איך שייך לומר אח"כ מדמעת כקטנה שבשתיהן, דהא שתיהן שוות, אעכצ"ל דהתרומה השניה היתה מן השיריים גופא, והנה התרומה הראשונה היא ספק תרומה ספק טבל ובנותנה לכהן צריך להפריש מיניה וביה וכמו שהעיר ע"ז בתוס' חדשים, והכא בסיפא דקתני דמדמעת כקטנה שבשתיהן ע"כ איירי דעדין לא הפריש מיניה וביה דאל"כ אכתי קשה דשוות התרומה הראשונה לשניה בתלק החמשיים דוק ותשכח, וע"כ תרומה הראשונה הוי ספק טבל וספק תרומה, והשניה הוי ספק תרומה ספק, חולין, והנה קי"ל דתרומה מין במינו בעינן מאה לבטל ובשאינו מינו בטלה בששים. אף גם זה קי"ל דספק איסורא בשיל"מ אפילו באלף לא בטיל כמו שנפסק ביו"ד (סי' ק"ב) ומקורו מביצה (ג' ע"ב) גבי ספק ביצה שנולדה ביו"ט שנתערבה אפילו באחרות דאפילו באלף לא בטילה, וא"כ הכי נמי בסיפא דנתערבו התרומה הראשונה והשניה למקום אחד ואחת היתה של חומץ ואחת של יין דקתני דמדמעת כקטנה שבשתיהן שכתב הרע"ב שם דבעי מאה כנגד הקטנה, ממ"נ היכי איירי אי שנתערבו תרווייהו בחומץ א"כ הוי לגבי השניה מין בשא"מ ובטיל בששים ולא בעינן מאה רק מצד הראשונה וכיון דהוי אלא ספק תרומה