דעת מרדכי א ע

טבעית ע"י טביעות עין כמו כן י"ל דחלול מתוך התערובות הוי כמו הכרה וברור, אבל בתערובות לח בלח שגם הכרה טבעית אי אפשר ומן הנמנעות הוא אז אין מקום לומר כלל שהחלול מתוכו יהא נחשב כהכרה טבעית

ואם צדקנו בהנחתנו יתישבו היטב דברי המבי"ט בקרית ספר הובא בשדה חמד (ספר הכללים אות א') שהביא שם בשם הק"ס הנ"ל (פ"ו מהל' מע"ש) דמעות מע"ש ומעות חולין שנתערבו אע"ג דרובא חולין צריך לחללן מן התורה כיון דאפשר בחלול לא בטיל וצריך לחללן מדאורייתא עכ"ד המבי"ט. ותמה שם בשם הרב מעה אהרן הא דשיל"מ אינו אלא מדרבנן יעו"ש, אבל לפמש"כ ניחא היטב, כיון דאפשר לחללן מתוכו כלומר לקחת סלע אחד ולהתנות עליו ולומר, אם זהו של מע"ש הרי טוב ואם לאו כ"מ שסלע של מע"ש הוא יהא מחולל על זה הוי כאפשר להכיר האיסור ולהפריד האיסור מן ההיתר ושפיר מדאורייתא אינו בטיל

ובעיקר שיטתו של המוהרש"ל דדשיל"מ אינו נקרא אלא היכי דההיתר בא ממילא אבל לא היכי דצריך לאיזה מעשה, לא חדשה היא ושל כת קודמין הוא דהנה הא דאיתא בנדרים (נ"ח ע"א) דמע"ש אינו בטיל בחוב משום דהוי דשיל"מ. ומפני מה הוא דשיל"מ אם בשביל חלול או בשביל הבאת מקום נחלקו בזה רבותינו הראשונים, דעת הר"ן בחדושיו לב"מ (נ"ג) דהוא משום פדיון וחלול וז"ל שם בחדושיו ד"ה ואם איתא דחזקיה [דס"ל דמי שיש לו מע"ש פחות מש"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות משום דא"א לצמצם] אמאי קתני בברייתא דמע"ש שאין בו ש"פ בטיל ברוב הא אפשר כחזקיה, והקשה רש"י דבלאו חזקיה נמי קשה הא אפשר בהעלאה וכדפריך לקמן גבי שנכנס לירושלים ויצא דבטיל ברוב דאמאי ניהדר וניעייליה ותירוץ רש"י דאיירי כשנטמא לא נראה דאכתי לא הוי משמע להש"ס דאיירי כשנטמא דלאחר זה מוקמינן ליה בהכי אבל לא מקודם, ותירץ לבסוף וז"ל א"נ י"ל דמשו"ה לא חשבינן ליה דשיל"מ מפני העלאה משום דלא מיקרי דשיל"מ במידי דמחוסר מעשה אלא במידי דקאי להכי אבל מע"ש לא קאי להכי להעלותם לירושלים בעיניה אלא לפדותו ולהעלות דמיו, וכי אקשינן בסמוך ליהדר וליעייליה התם הוא כיון שנכנס פעם אחת שוב אין לו פדיון וע"כ לאסוקי קאי עכ"ל הר"ן והרי דבריו מתאימים עם שיטת מוהרש"ל

אך ברש"י בב"מ שם מבואר דבין משום פדיון בין משום העלאה חשוב דשיל"מ דהרי כתב דמשו"ה לדידן ניחא דאיירי כשאין בו ש"פ ושנטמא, ומשמע מזה דאילו יש בו ש"פ הוי דשיל"מ משום פדיון וגם אילו לא נטמא הוי דשיל"מ משום

והנה הכו"פ (סי' ק"ב) על קושית רש"י ותוספות אמאי בנתערב פחות מש"פ אינו מקשה הש"ס וניעייליה, כמו דמקשה בסמוך גבי ושנכנס לירושלים ויצא כתב וז"ל שם ולפמש"כ לעיל תוספות אזלי בשיטת הרש"ל דס"ל דכלי טרפה שנתערב בין הרבה כלים לא מיקרי דשיל"מ ע"י הגעלה כיון דאין ההיתר בא ממילא, וקשה הרי מצינו דשיל"מ גם ע"י מעשה כמו נדרים דמיקרי דשיל"מ ע"י היתר שאלה. ותי' דכל היכי דאיכא מצוה בהמעשה מיקרי דשיל"מ, וא"כ יש לישב קושית רש"י ותוספות דמע"ש שאין בו ש"פ אין מצוה כלל להעלותו או לפדותו וא"כ כיון דאינו תלוי בזמן (כצ"ל שם) אין בו דין דשיל"מ עכ"ל הפליתי, ונוראות נפלאתי דא"כ קשה אמאי פריך לחזקיה הא אפשר בפדיה הלא כיון בפחות מש"פ הוא וא"כ אין מצוה לא לפדות ולא להעלות וממילא שוב לא הוי דשיל"מ כיון דאין ההיתר תלוי בזמן

ובעצם חדושו דבפחות מש"פ אין מצוה בפדיתו ובהעלתו. כבר העיר בזה השמ"ק (ב"מ נ"ג) בשם הריטב"א וז''ל אבל יש לדון כדברי ר"ת [כמו שהוא בתוספות שלפנינו דכל היכי דיש בו טורח לא מיקרי דשיל"מ ולכן לא פריך ולעייליה דאיירי ברחוק מירושלים, אבל כאן דקתני ושנכנס לירושלים ויצא דמיירי אפילו בפסיעה אחת דליכא טורח שפיר פריך וליהדר וליעייליה] דכיון דמע"ש שאין בו ש"פ אינו חייב להעלותו לירושלים לא חשיב דשיל"מ כיון דאית ליה טורח ולאו להכי קאי עכ"ד, ומבואר מלשונו דתרתי בעינן לבטל דין דשיל"מ חדא טורח ושנית שלא תהא מצוה בדבר ולהכי גבי ש"פ פריך שפיר דליעבד כחזקיה, אע"פ שאין בזה מצוה כיון דעכ"פ ליכא ביה טורח וה"ה הכא בהעלאה דאיירי סמוך לירושלים הוי דשיל"מ כיון דאין בו טורח אע"פ דליכא מצוה בהעלתו והוא לא כשיטת הרש"ל

ושיטת הרמב"ם בזה לפמש"כ השער המלך (מ"א פט''ו ה"ד) בבאור דבריו הוא מלתא חדתא וז"ל שם כ' הרמב"ם (פ"ו הלכות מע"ש הי"ד) פירות מע"ש שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה או יפדה את המעשרות לפיכך אם נתערבו בירושלים אוסרים בכ"ש במינן עכ"ל ומזה נראה דס"ל להר"מ דדוקא בירושלים אין לו בעול דמיקרי דשיל"מ, אבל חוץ לירושלים יש לו בטול ברוב כיון שאינו יכול לאכלו שם ואע"ג דיכול להעלותו לירושלים לא מיקרי דשיל"מ כיון שיש טורח בהעלאתם, ונראה דס"ל דאע"ג דאי בעי פדי לה לא מיקרי משו"ה דשיל"מ. דתרומה תוכיח דלא מיקרי דשיל"מ משום דאי בעי מישאל עלה כיון שאין מצוה בזה, ה"נ מאי מצוה איכא בפדיה מוכח מזה דס"ל להשעה"מ בשיטת הר"מ דעיקר מצוה הוא העלאת הפירות גופא והפדיון הוא רק רשות] ומשו"ה חוץ לירושלים בטיל ברוב ונמצינו למדין מזה דמשום פדיון לא מיקרי דשיל"מ, והקשה ע"ז הרי בהלכה (י"ו) כתב וז"ל מע"ש בטיל בחוב ובאיזה מע"ש אמרו במע"ש שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם וא"א לפדותו מאחר שנכנס עכ"ל, ומשמע מדבריו דטעמא דמחיצה קולטת ואינו יכול לפדותו. הא אם אין מחיצה קולטת ויכול לפדותו שפיר הוי דשיל"מ וזה ההיפך ממש"כ כאן. ובב"מ (נ"ג ע"א) פריך תלמודא אברייתא דקתני באיזה מע"ש אמרו, במע"ש שנכנס לירושלים ויצא ומוקמינן לה בדנפל מחיצות ופריך והאמר רבא קליטת מחיצות מדרבנן וכי גזר רבנן היכי דאיתנייהו כי ליתנייהו לא גזר ע"כ, ולדעת הר"מ מאי קושיא הא מטעם פדיון לא מיקרי דשיל"מ כיון דליכא מצוה כמו נדרים, וי"ל דהתם גבי נכנס ויצא ונפלו מחיצות לס"ד דמקשה דהוי ס"ל דכי ליתנייהו למחיצות ליכא דין קליטת מחיצות והיה יכול לפדותו שפיר הוי דשיל"מ מטעם פדיון משום דאין שייך עוד העלאה כיון דליכא מחיצות ואז אמרינן כי הוי בעין הוי קאי לפדיה ועכשיו מיקרי דשיל"מ ע"י פדיון והוי ליה כהקדש בה"ב שכתב הר"ן דהוי דשיל"מ כיון דלפדיה קאי ויעו"ש עוד בשעה"מ שהאריך בזה, ולבסוף מסיק בקושיא כיון לדעת הרמב"ם מע"ש חוץ לירושלים לא מיקרי דשיל"מ ובטיל ברוב א"כ תקשה אברייתא גופא דקתני מע"ש בטיל ברוב ובאיזה מע"ש אמרו במע"ש שאין בו ש"פ ושנכנס לירושלים ויצא ואמאי לא קאמר בפשוטו במע"ש חוץ לירושלים אע"פ שיש בו ש"פ ונשאר בוצ"ע

ודבריו תמוהין לו מאד, דהא כמו דמוכח מדברי הר"מ ממה שכתב (הלכה י"ו) מע"ש בטיל ברוב ובאיזה מע"ש אמרו שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות דמשמע מזה דאילו לא נכנס לירושלים ויצא ולא קלטוה המחיצות הוי הדין דאינו בטיל משום דשיל"מ ומטעם שכתב השעה"מ דאז אילו הוי בעין הוי קאי לפדיון והפדיון מוכרח כיון דעתה ליכא מחיצות ודמי להקדש בה"ב, הנה כמו כן יש לדייק מדברי הר"מ הנ"ל דאילו לא נפלו מחיצות שהיה יכול להחזירו לשם נמי אינו בטיל מטעם כיון דאי אפשר בפדיון מטעם קליטת המחיצות אז ההעלאה מוכרחת ושפיר הוי דשיל"מ מטעם דאפשר בהעלאה שמוכרחת עתה, וא"כ בכל מע"ש שנתערב חוץ לירושלים איך יהיה בטל הא הוי דשיל"מ, כיון דעכ"פ חדא מינייהו מוכרח או ההעלאה או הפדיון ולא יועיל לא טעם טרחה ולא טעם דהוי רשות וצ"ע.