דעת מרדכי א סט

להגעיל אלא הכלי האסור ועכשיו יצטרך להגעיל גם הכלים הכשרים לא חשיב דשיל"מ, והברייתא דנדרים דתניא התם ר"ש אומר כל דבר שיל"מ כגון טבל ומע"ש והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור, ניחא שפיר דבכולם אינו מתחדש שום מעשה יתירה בשביל התערובות דבטבל הלא ההפרשה לפי ערך הטבל היתה מוכרחת גם בלתי התערובות, והמע"ש ע"י פדיון דהפדיון היה מוכרח גם בלתי התערובות והקדש, היינו בהקדיש דבר מאכל לבה"ב שבלא"ה היה מוכרח הפדיון ואם כן אין כאן מעשה יתירה בשביל התערובות, וחדש הוי היתר ממילא בזמן. וזהו שכתב הר"ן שם משום דע"כ לפדיה קאי והכונה דלא נתחדש שום מעשה ע"י התערובות דמעשה הפדיה היה מוכרח בלא"ה והוא ישר מאד לע"ד. ענף ב

ובעיקר קושית התוספות בשלהי מעילה שהקשו דליבטל ברובא, נ"ל לפמש"כ הש"ך (סי' צ"ט ס"ק כ"א) בשם הר"ש דדין בטול תלי בידיעה דהידיעה גורמת בטול וכל זמן שלא נדע אינו שייך בטול, א"כ קושיתם לק"מ דרישא שנפלה פרוטה של הקדש מיירי שלא נדע לן מן הנפילה עד לאחר שהוציא הפרוטה מן הכיס וא"כ בכה"ג אינו שייך בעול, וגם בסיפא באומר פרוטה בכיס זה הקדש, אע"ג תיכף איכא ידיעה מהתערובות ומיד הו"ל להתבטל, מ"מ לפמש"כ במק"א דכל היכי דשייך ברירה אינו שייך בטול דהוי כהוכר האיסור, כיון בידו הוא לברר את האיסור מתוך התערובות, ממילא הכא באומר פרוטה בכיס זה הקדש אם יקח אח"כ פרוטה אחת ויאמר פרוטה זו היא ההקדש כיון דלא הוכר האיסור מעולם א"כ שייך בו דין ברירה למאן דאית ליה ברירה, וכדפריך בפשיטות בתמורה (ל' ע"א), נפיק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו, כיון דלא הוכר האיסור מעולם ולפי מסקנת הש"ס יוכל היות דר"ע ס"ל כר"מ דאית ליה ברירה, ואע"פ שכתבו התוספות בגיטין (כ"ה ע"ב) ד"ה דברי ר"מ, דלר"מ דאית ליה ברירה רק היכי שמתנה ומברר דבריו בפירוש, אבל היכי דאינו מתנה ומברר דבריו בפירוש כמו באחין שחלקו לית ליה ברירה, מ"מ ר"ע ומחלקתו אית להו ברירה אפילו בכה"ג

אכן דברי הרמב"ם עדיין אינם מתישבים בזה דהלא הרמב"ם פוסק דאין ברירה (פ"א מהלכות שמיטה) ומ"מ בהלכות מעילה (פ"ז) פסק כמתניתין והקשה אמאי לא נימא דבטיל, וגם מהא דמקשה מכיסין אלוגין ועי' שם ברש"י ובתוס' אינו ברור דפשיטא ליה להש"ס דר"ע ומחלקתו ס"ל דיש ברירה ולכן שפיר הקשו התוספות דליבטל ברובא

ובני הנעלה הרב הגאון א"י נ"י הראה לי בספר חדש א"ד (כלל ג') שדרך ג"כ במסילה זו במקצת ועוד הרחיק ללכת וחדש דבהקדש בכלל לא שייך בטול, כיון דמבואר בירושלמי (ערלה פ"ב ה"א) וז"ל פשיטא שידיעתו מתירתו ידיעת חבירו מהו שתתירו עכ"ל ואם נאמר דבעי ידיעת בעלים דוקא וא"כ בהקדש דהגבוה בעליו והגבוה אינו יודע מהתערובות אלא יודע להיפך מהו האסור ומהו המותר. דהכל גלוי לפניה ממילא ליתא בה דין בעול, ומה דחשיב ר"ש (גדרים נ"ח) הקדש בין הדברים דאינם בטלים משום דשיל"מ, משום דר"ש לטעמיה אזיל (תרומות פ"ה) סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת אסור ור"ש מתיר ובתוספתא שם מבואר דפליגי בלא נודע בנתים וכמ"ש שם הפ"מ בירושלמי, א"כ ר"ש לא בעיה ידיעה לבטול ומשו"ה זקוק לומר דאינו בטל בהקדש מחמת דשיל"מ עכת"ד ע"ש. ובגליונו העירותי דאין הדבר מוכרח דבעינן דוקא ידיעת בעלים, ובירושלמי הנ"ל צל"ע, והפשטות הוא דסגי בידיעה של כל מי ששייך בהאיסור, וגם אם נימא דבעינן ידיעת הבעלים, אין הכונה ידיעת הבעלים של האיסור האוסר לתערובות, רק בעלים של התערובות, ואטו אם נתערב איסור שאין לו בעלים או איסורי הנאה למאן דס"ל דאין להם בעלים לא יתבטל לפי שחסרה ידיעת בעלים של האיסור האוסר לתערובות, ובע"ז (פ"ה מ"ט) חשיב שם איסורי הנאה שדרכן למנות אוסרן בכל שהן כגון יין נסך שור הנסקל ובשר בחלב וכו', ואלמלא לא היו דבר שבמנין היו בטלין, עי' ברע"ב שם, אע"פ שאס''ה אין להם בעלים וע"כ דבעינן רק ידיעת הבעלים של התערובות, ואף כי יש לפלפל בזה ולומר דשם אחר שיתבטלו יהיו להם בעלים ויזכה בהם בעל התערובות ועין נתיבות (סי' רכ"ט) מ"מ האמת תורה דרכה דתלוי בידיעת הבעלים של המבטל ולא המתבטל עכ"ל על הגליון

עוד אמרתי בישוב קוה"ת הנ"ל דליבטול ברובא דהנה התו"ח במשניות תרצו דכיון דאפשר לחלל הוי כאפשר להכיר האיסור ולבררו ובכגון זה אין בו בטול, אבל דבריו תמוהים דהא מפורש (ב"מ נ"ג ע"א) דמע"ש אינו בטיל מטעם דשיל"מ ע"י פדיון ומפורש שם להדיא דהוא רק מדרבנן, דקאמר שם דאינו מצטרף מעשר של חצי פרוטה שנתערב עם מעשר שלא נתערב משום דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ע"ש בפירש"י ולפי דבריו דחלול הוי כאפשר להכיר האיסור ובאפשר לברר האיסור מתוך התערובות אז מדאורייתא אינו בטיל והוה שניהן מדאורייתא ואמאי לא מצטרפי, ובכדי לקיים את דבריו אמרתי דהנה לכאורה קשה כיוצא בו גם אשיטת הרא"ה המובא בש"ך (סי' ק"ב סק"ח) דכלי טרפה שנתערב בין כלים כשרים אינו בטיל מדאורייתא, כיון דאפשר בהגעלה הוי כאפשר להכיר האיסור יעו"ש שהאריך בזה, וא"כ מ"ש מע"ש דבטיל מדאורייתא הרי כיון דאפשר בחלול והוי כבידו להכיר ולברר את האיסור מתוך התערובות ולא יתבטל, אע"כ דחלול לא הוי כמברר ומכיר האיסור, דהכרה אינה אלא במבחר האיסור מתוך התערובות ולומר שזהו האסור ואינך היתר, אבל חלול אינו מברר האיסור, רק עושה תחבולה שהאיסור יותר. ולפיכך אין זה בגדר מברר רק בגדר יש לו מתירין, וא"ת הרי בהגעלה נמי כן הוא, אכן דברי הרא"ה נכונים הם כיון דפעולת הגעלה היא להפריד בליעת האיסור מתוך הכלי שבעצם הוא היתר זה הוי ממש כמברר האיסור מתוך ההיתר, משא"כ בפירות מע"ש שנתערבו בחולין אם יחלל המע"ש שנתערב על מטבע נמצא שעושה רק תחבולה להתיר האיסור שבודאי הוא בתוך התערובות ולהרכיב את האיסור על המטבע שמעולם לא היתה בהתערובות ולא נכנסה בכלל הספק מעולם ולפיכך אין זה נכנס בסוג מברר איסור מתוך היתר אלא בסוג יש לו מתירין נכנס

ולפ"ז בפרוטה של הקדש שנתערבה בכיס מלא פרוטות של חולין תליא בהא אם יקח פרוטה אחת מתוך התערובות ויחלל עליה לומר שאם היא הפרוטה של הקדש שנתערבה מוטב ואם לאו תהא הפרוטה בכ"מ שהיא מחוללת עליה, באופן זה שפיר יש מקום לומר, דאע"פ החלול אינו אלא מכאן ולהבא ולא למפרע, מ"מ האיסור הוא בתוך התערובות וע"י אמירתו תוקבע פרוטה זו לאסור ואינך להיתר הרי זהו כמברר האיסור ממש, כמו בהגעלה שמפריד האיסור מתוך ההיתר, אבל אם יקח פרוטה אחרת שלא מתוך התערובות ויחלל עליה זה לא נוכל לכנות כמברר, כיון דהפרוטה המתירה מעולם לא היתה מתוך התערובות אלא החלול הוא תחבולה להתיר האיסור ולא לברר, כן היה מקום לומר לכאורה, אבל תקשה ע"ז מסוגיא דנדרים (נ"ח ע"א) דחשיב שם הקדש שנתערב לדשיל"מ הרי מדאורייתא אינו ראוי להתבטל, כיון דאפשר לעשות חלול מניה וביה כי הקדש מתחלל על כל דבר מלבד עבדים קו"ש כידוע, ועכצ"ל דגם בכה"ג לא נקרא מברר האיסור ושאני הגעלה דמפריד האיסור מתוך ההיתר בטבע, אכן יש מקום להתעקש ולומר בהקדש לח בלח דידעינן בודאי שהאיסור נתערב בכולו ע"כ אי אפשר לומר ע"י החלול מברר האיסור מתוך ההיתר כיון דיש בילה ורק בסוג יש לו מתירין נכנס דע"י מעשהו יתיר האיסור ויאסור המותר בשלמא יבש ביבש שאפשר להכיר בהכרה