דעת מרדכי א ו

חלק קדשים סימן א יחקר. הא דקי"ל שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, אם הוא מזיד על הספת ואינו מזיד על הודאי, אי חייב קרבן על שגגתו או לא

גרסינן בהוריות (י"א ע"א, חולין ה' ע"ב) ת"ר מעם הארץ פרע למומר, רשב"י אומר משום ר"ש לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב בידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ואמר רב המנונא במומר לאכל חלב והביא קרבן על הדם איכא בינייהו, לת"ק אינו מביא קרבן ולר"ש שב מידיעתו הוא על הדם ומביא קרבן, ורבא אמר לכו"ע במומר לאכל חלב מביא קרבן על הדם, והכא במומר לאכול נבלות לתאבון קמיפלגי, לת"ק אינו מביא כיון דמומר הוא ולר"ש כיון דאי משכח התירא לא אכיל איסורא שב מידיעתו הוא עכת"ד הש"ס ולענין הלכה מבואר ברמב"ם (פ"ג מעשה הקרבנות ה"ד) דהלכה הוא כת"ק וז"ל, ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל אפילו העולה שמקבלין אותה מן העכו"ם, שנאמר אדם כי יקריב מכם, מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר, אבל אם היה מומר לשאר עבירות מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה, היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה, כיצד כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין אותה ממנו עכ"ל הר"מ, וחזר דבריו בפ"ג מהלכות שגגות יעו"ש

והלח"מ (פ"ב משגגות ה"ב) הקשה ורמי אהרמב"ם מדידיה אדידיה, דהרי פסק שם עבר עבירה ויודע שהוא בל"ת אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת הרי זו שגגה ומביא חטאת, והיא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבת (ס"ט ע"א) ופסק כר"י, ושם בגמרא איתא אמר רבא מ"ט דר"ל אמר קרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם עד שישגוג בלאו וכרת שבה ור"י האי קרא דרשב"ל מאי עביד ליה, מיבעיא ליה לכדתניא מע"ה פרט למומר, רשב"א אומר משום ר"ש אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, ובחולין (דף ה' ובהוריות) מסיק רבא דנ"מ במומר אוכל חלב לתאבון ונחלף לו בשומן, מ"ס כיון דלתאבון קאכיל מומר הוא ומ"ס כיון דאי אשכח דהיתרא לא אכיל דאיסורא לאו מזיד הוא, וכיון דהר"מ פסק כרבנן דאפילו אוכל נבלות לתאבון אין מקבלין ממנו וא"כ איך פסק כאן כר' יוחנן, דקאמר בהדיא דס"ל כר"ש יעו"ש שנדחק הרבה בתירוצו ולפי מסקנת הלח"מ גם הר"מ סובר כר"ש

ולפענ"ד נ"ל דרבנן נמי ס"ל האי דרשא, דאשר לא תעשינה בשגגה ואשם דהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, אלא דאי מהאי דרשה דשב מידיעתו ראוי לומר דמומר לאכל חלב מביא קרבן על הדם, או באוכל חלב לתאבון מביא קרבן על שגגת חלב, כיון דאי משכח דהיתרא לא אכיל איסורא שב מידיעתו קרינן ביה וע"ז הוסיפו הרבנן האי דרשה מעם הארץ פרט למומר, דאפילו בכה"ג כמו מומר לאכל חלב שמביא קרבן על הדם לתירוצא דרב המנונא, או במומר לאכל חלב לתאבון נמי אינו מביא קרבן כיון עכ"פ מומר הוא ונ"מ לדידהו בהא דרשא דשב מידיעתו להיכי דאינו שב מידיעתו ומ"מ מומר לא הוי, כגון הא דאיתא בשבועות (כ"ו ע"ב) נשבע על הככר ומסתכן עליה וכדמפרש במצטער ברעב, ופירש"י דאפילו היה זכור לשבועתו נמי היה אוכלו, אבל מ"מ בפועל לא עבר עליה מעודו ולא נקרא מומר, ולפירושו של התוספות איירי דרוצה היה לשכח שבועתו ומומר לשוגג ולא למזיד דפטרינן לו התם מקרבן משום דלאו שב מידיעתו הוא וכה"ג ליכא למעוטי משום מומר וממעטינן ליה משום דאינו שב מידיעתו, ועי' בר"מ (פ"ג דשבועות הי"א ובל"מ במקומו), והתם משמע נמי דלכו"ע הוא האי דרשא דאינו שב מידיעתו אע"פ דלא הוי מומר, או לפי מאי דס"ד בריש הוריות בתולה בדעת ב"ד ואכלה בשגגת מעשה דלא הוי שב מידיעתו דאי נמי ידע דחלב הוא נמי הוי אכיל כיון דב"ד פסקו לו כך, אבל בעיקר דרשא דאינו שב מידיעתו כו"ע מודים בזה ור"ש לא ס"ל דרשא דמע"ה דאיצטריך ליה למעט נשיא ומשיח ועי' בהוריות (י"א ע"א)

ולפ"ז מסתפקנא לדינא באחד שהוא מזיד על הספק ואינו מזיד על הודאי, כלומר שספק חלב אוכל ואינו אוכל ודאי חלב אי הוי שב מידיעתו כיון דעתה נודע לו שודאי חלב אכל ולגבי ודאי שב מידיעתו הוא, א"ד כיון דמזיד הוא על הספק אף לגבי ודאי לא הוי שב מידיעתו

ואמרתי להביא ראיה ע"ד הפלפול קצת מהא דהקשו התוס' בחולין (ה' ע"ב) אדרשא דר"ש דאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, תיפוק ליה דהוי זבח רשעים תועבה. ותרצו דאיירי בעשה תשובה יעו"ש, וזה נ"ל בפשיעות במזיד על הספק לא מקרי זבח רשעים וראיה לזה, בפסולי עדות קי"ל בעובר על לאו שיש בו מלקות במזיד פסול לעדות, מקרא אל תשת ידך עם רשע, ובמזיד על ספק איסור לא מקרי אף ספק רשע וכשר לעדות מצד ודאו ואף מדרבנן כשר, וכמו שהאריך בפרט זה הרב בעל פמ"ג בפתיחתו לספרו שושנת העמקים יעו"ש. וא"כ אי נימא דבמזיד על הספק לא מקרי שב מידיעתו לגבי ודאי, א"כ לק"מ קושית התוספות דנ"מ טובא, דהא מטעמא זבח רשעים תועבה בהזיד על הספק יכול להביא קרבן על הודאי, ומטעמא דאינו שב מידיעתו אינו יכול להביא קרבן. ועכצ"ל דס"ל התוספות אף לפי טעמא דאינו שב מידיעתו נמי יכול להביא קרבן דשב מידיעתו מקרי ומזה מוכח נמי, גם לרבנן דר"ש דילפי מן מעם הארץ פרט למומר, דבמזיד על הספק חייב קרבן על שגגת ודאי ולא מקרי אף ספק מומר, וכמו בפסול עדות בספק לאו לא מקרי אף ספק רשע לדונו כספק פסול אלא נדון כודאי כשר, דאלת"ה נימא דא"ב בין רבנן לר"ש בכה"ג

ואין להקשות כיון דבספק איסור לא מקרי מומר אף מספק גם לרבנן, אכתי תקשה להיפך, דהא באשם תלוי אי הוי מזיד על הספק לא מקרי שב מידיעתו ולא מקבלינן אשם תלוי מיניה, וכש"כ התוס' להדיא בכריתות (י"ז ע"א) ד"ה ספק אכל וז"ל, ומיירי בשעת שאכל היה סבור שהוא שומן, דאי יודע שהוא ספק חלב היכי מייתי קרבן הא לא הוי שב מידיעתו עכ"ל ומצד מומר מקבלינן מיניה דלא הוי אף ספק מומר וגם