דעת מרדכי א סז

שייך היכי דניכר לאחד אפילו הוא בסוף העולם, עין בספר בינה אדם (שער הקבוע סימן כ'), ומכ"מ כיון דלו אינו נכר שפיר שייך לומר יחלל או עד שיוציא כל הכיס, אבל אכתי קשה קושיא השניה על הפר"ח וגם סתימת לשון הרמב"ם לא משמע כדבריו

והנה בש"ס חדש דפוס ווילנא הוגה בצדו בשם הצ"ק על התוספות סוף מעילה כמה שהקשו וליבטיל ברובה וכו' דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא, ואין לומר דליכא אלא חד בכיס דא"כ מאי עד שיוציא את כל הכיס דקאמרי רבנן הכי הל"ל עד שיוציא את השניה וי"ל דמעילה מדרבנן קאמר א"נ וכו' עכ"ל הגליון והוא תמוה מאד בעיני דמעילה מדרבנן אינה שייך אלא אתשלומי קרן ולא בחומש ואשם כמפורש בריש מעילה, דבמעילה מדרבנן פטור אחומש ואשם, והכא אליבא דר"ע קיימי דאיירי בספק מעילה וא"כ אין לומר דקאי אתשלומי קרן דהא בספק מעילה בלא"ה פטור מתשלומין אפילו בספק דאורייתא כמבואר להדיא בכריתות (פ"ה מ"ב ובכ"מ הלכות מעילה פ"א הלכה ה') וה"ה מחומש נמי פטור, ואי אקרבן בלא"ה אפילו בודאי דבמעילה מדרבנן ליכא חומש וקרבן וצ"ע בגוף הספר צ"ק כי אינו תח"י

והנראה בבאור לשון הרמב"ם והתוספות עפ"מ דגרסינן בביצה (ל"ח ע"א) וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן, (אין מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך. דכיון דביו"ט שאלו קנו התבלין או המים ומלח שביתה אצל בעליהן רש"י) ופריך ע"ז בש"ס אמאי ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה, אמר להו ר' אבא הרי שנתערבו לו קב חטין בעשרה קבין חטין יאכל הלה ומדי, ופלפל הש"ס ע"ז באריכות עד דמסיק לבסוף, א"ל מי קא מדמית אסורא לממונא, אסורא בעיל ממונא לא בטיל, ופירש"י שם וז"ל, אמר ליה אביי לרב ספרא אכתי מתני לא מתרצא דאפילו יש לו תובעין איכא לאקשויי ליבטל מדמייתית ע"ז הבורר צרורות מי קא מדמית איסורא לאפסודי ממונא, איסורא אמור רבנן ליבטיל ברובא, אבל ממונא לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה ומתני נמי לא קאמרינן דליפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד אלא איסור תחומין שיש לה בה הוא דקשיא לן דלבטל – וטעמא מאי ופירש"י הש"ס בעי לה כיון דתירוצא דתרצינן לאו תירוצא היא טעמא דמתני דלא בטיל מאי היא אביי אמר גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות. רבא אמר תבלין לטעמא עבידי, רב אשי משום דהוי דשל"מ יע"ש, הרי חזינן מסוגיא זו דאיסור הנתלה בממון דהאיסור מישך שייכא בממונא דבעלים כמו התם דאיסור תחומין תלי בממונא דבעלים, למי היה שייך הדבר בשעת ביה"ש דע"ש ועיו"ט, דאע"פ דהממון גופא אינו בטיל, מ"מ האיסור הנתלה בממון שפיר בטיל, וא"כ לכאורה הכא בהקדש האיסור מעילה נתלה בממונא, אם נתערבה פרוטה של הקדש בשתי פרוטות של חולין יש לן לומר דע"פ דין תורה האיסור של הקדש עכ"פ בטיל בחוב, אע"פ דהממון גופא אינו בטיל דודאי לא גרע ממון הקדש מממון הדיוט וכמו שאסור לגזול מהדיוט כך אסור לגזול מהקדש, אבל האיסור ביחוד שיש עלה מצד איסור הקדש זה שפיר מיבטיל בטיל, אבל הממון גופא לא יתבטל ולעולם פרוטה של הקדש נמצאת הכא, וא"כ אם הוציא כל הכיס הרי נהנה בפרוטה אחת יתירה על מעותיו משל הקדש, ולהכי שפיר פסק הרמב"ם דחייב קרבן מעילה בהוציא כל הכיס, דאז בהכרח הרי נהנה מממון הקדש, והתוספות הקשו שפיר לר"ע דמחייב אשם תלוי בהוציא אחת מהן משום דס"ל לר"ע דחייב אשם תלוי גם בספק מעילה כמו בספק אכילת חלב וע"ז הוקשה להם שפיר הרי באמת גם ספק איסור מעילה אין כאן, דהא איסור מעילה באמת מיבטל בעיל ומשו"ה הוכרחו לתרץ דמיירי דליכא כאן אלא שתי פרוטות או דמטבע דבר חשוב הוא ולא בטיל ושיטתם כאן דדבר חשוב אינו בטיל מדאורייתא, אבל לרבנן בלא"ה ליכא קושיא דאמאי חייב קרבן מעילה בהוציא כל הכיס דהא נתבטל דז"א בהוציא כל הכיס הרי בע"כ הוציא ממון הקדש דממונא לא בטיל בשום אופן וענין, אכן הכסף משנה שפיר כתב לבאר דברי הרמב"ם דמוכת מדבריו דלכתחלה אסור להשתמש בלי חלול וע"ז באמת שייך בו דין בטול איסורין והו"ל להיות הדין דגם לכתחלה מותר להשתמש וע"ז תירץ שפיר משום דשיל"מ או דבר חשוב דעכ"פ איסור דרבנן יש בזה

ובמה שכתבנו נתיישב לי היטב מה שקשה לי בסוגיא דנדרים (נ"ח ע"א) דקחשיב שם הקדש בין הדברים דאינם בטלים מטעמא דשיל"מ ותמוה לי טובא הא דשיל"מ רק מדרבנן אינו בעיל, אבל מדאורייתא מבטיל בטיל, ובמין בשאינו מינו גם מדרבנן בטיל עי' בר"ן ד"ה מותר ברוטב ובקיפה, (נ"ב ע"א) והקדש גם מדאורייתא אינו בטיל משום דממונא הוא וממון אינו בטיל מדאורייתא גם במין בשא"מ וכמבואר בסוגיא דביצה הנ"ל, דאטו אם נתערב קב קמח חטין שלו בעשרה קבין קמח שעורין יאכל הלה וחדי, אבל לפי האמור נכון היטב דהא דחשיב ליה בנדרים הקדש בין הנך דאינם בטלים מטעם דשיל"מ הוא לענין השמוש להשתמש בהתערובות קודם שנתחלל דזהו רק מטעם דשיל"מ, ובמין בשא"מ באמת בטיל בששים ומותר להשתמש. אבל מה שנוגע לעצם חיוב השבת הממון בזה גם מדאורייתא אינו בטיל דלא גרע ממון הקדש מממון הדיוט ובזה אין חלוק גם בין מין במינו ובין מין בשא"מ

והנה אם צדקנו בהנחתנו זו מתישבה שיטת הרש"ל המוזכרה למעלה ולא תקשה עליו מהא דהקדש דחשיב ליה דשיל"מ אע"פ שאין ההיתר בא מאליו בזמן כי אם ע"י מעשה הפדיון. דהא לפי מה שכתוב למעלה כל הבטול אינו אלא לענין היתר השמוש אבל הממון בע"כ מוכרח לפדות דממונא לא בטיל אפילו אם נימא דבטיל לענין האיסור אבל לא לענין הממון וא"כ שפיר הוי כמו דשיל"מ בזמן דעד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, דהא הפדיה מוכרחת גם לאחר הבטול, אך לכאורה קשה לפ"ז אמאי כתב הר"ן בנדרים (כ"ט ע"א) ד''ה תרומה דוקא בהקדש בדק הבית הוי דשיל"מ דע"כ לפדיה קאי, הא גם בהקדש מזבח כמו בהקדיש שמן למנחות קודם שנתקדש בכלי שרת שנערב בשמן חולין נמי הוי דשיל"מ, דהא הממון אינו בטיל וע"כ יפדנו גם עתה לאחר שנתערב וא"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, וי"ל לפמש"כ הנתיבות המשפט (סימן כ"ח סק"ב) לחלק בין קדושת דמים לקדושת הגוף דבקדושת הגוף התשלומין משום כפרה ואין בו דין ממון ניחא דבאמת דבקדושת הגוף יש בו דין בטול ואכמ"ל בפרט זה

אכן התבוננתי כי עוד יש מקום לעיין בזה והוא כי הערתנו על תוספות מעילה ובדרכנו שדרכנו בה לישב דבריהם, כבר דרכו בזה רבים מהמחברים האחרונים ועין בזה בעמודי אור (סימן כ"ג אות ח' באר יצחק חיו"ד סי' ל"א ענף ב') ובאריכות בספרו עין יצחק (ח"א חיו"ד סי' י"ד) וגם מה שהעיר שם בזה בנו הרב ז"ל, אך לפענ"ד אין דה"ת דמעילה מתישבים בזה, דאם נימא דאיסור מעילה בטיל וא"כ לרבנן אמאי הוי הדין בהוציא כל הכיס חייב קרבן מעילה וחומש, נהי דגוף הממון אינו בטיל, אבל מ"מ גם חומש וקרבן אינו ראוי להתחייב דזה ברור דחומש וקרבן הוא לכפר על שגגת האיסור שעשה וכיון דאיסור אין כאן ממילא אין כאן גם חטא. וכיון שאין חטא אין כפרה, ואע"פ שמחויב לשלם הא זה אינו אלא כמו שמשלם להדיוט. ואילו נהנה משל הדיוט. הכי יש כאן כפרה של קרבן וחומש

? והיה נראה מזה באמת לחלק ולומר דשאני איסור הקדש מאיסור תחומין, דאע"פ דמסקינן בביצה דאיסור הנתלה בממון, אע"פ דהממונא לא בטיל, אבל האיסור בטיל, שאני התם דאיסור תחומין הוא איסור בפנ"ע ואינו תלוי באיסור גזל ממון חברו, דהא אפילו בהשאיל כליו נמי הוי כרגלי הבעלים אבל גבי הקדש איסור מעילה קשור ותלוי בממון גבוה כלומר שהאיסור הוא מה שנהנה מנכסי גבוה, וא"כ כיון דממונא לא בטיל א"כ