דעת מרדכי א סו

אחר וז"ל כתב מוהרש"ל (פכ"ה ס"ס פ"ו) דלא היה צריך לזה הטעם של פזור מעותיו, כי בלא"ה נמי כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ, והש"ך השיג עליו וז"ל ולא ירדתי לסוף דעתו של המוהרש"ל דהא אפילו בא ההיתר בלי זמן חשוב דשיל"מ כמו נדרים וכה"ג וכו' עכ"ל, והפמ"ג (ש"ד סק"ח) הביא בשם המ"י והכו"פ לישב דברי המוהרש"ל דשאני נדרים משום דמצוה לאיתשולי עלה, דכל הנודר ומקימו כאילו בנה במה ומקריב עליו קרבן ומשו"ה קאי בודאי לאיתשולי ומיקרי דשיל"מ אע"פ דההיתר לא יבא ממילא וכן טבל מיקרי דשיל"מ כיון דע"כ קאי לאפרושי מיניה או משום כהתירו כך איסורו יעו"ש שהאריך בזה

אמנם אכתי קשה לי לשיטת המוהרש"ל מהא דקי"ל (נדרים נ"ז ע"א) דהקדש הוי דשיל"מ, דחשיב שם הקדש בין שביעית וטבל דהוו דשיל"מ, אע"פ דאין ההיתר בא ממילא אלא ע"י מעשה דהתרה וגם אין מצוה בהתרת הקדש, דהא קיי"ל בערכין דאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק ושוה בזה הקדש לתרומה דג"כ לא מתקרי דשיל"מ משום דאין מצוה בהתרתו כדאיתא בנדרים (נ"ט ע"א), אכן באמת כבר הקשה כיוצא בו הט"ז (הלכות חלה סי' שכ"ג) אשיטת הרמ"א בשם הרשב"א האמור למעלה דמשמע מדבריו אלמלא משום הפסד ההוצאה הוי חשיב דשיל"מ משום הגעלה, דמ"ש מתרומה דלא מקרי דשיל"מ כיון דאין מצוה בהתרתה, אע"פ דאין בזה פסידא דממונא, א"כ ה"נ בהגעלה לא יהא דשיל"מ גם בלי הסברא דהפסד ממון, כיון דאין מצוה בהגעלת כלים, וקושיתו זו יישב שם לנכון בנקה"כ דכל שבידו הוי דשיל"מ אע"פ שאין מצוה בהתרתו, ותרומה שאני כיון דאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק משו"ה לא חשיב דשיל"מ כיון דאין מצוה בהתרתה, הא לא"ה הוי דשיל"מ אף שאין מצוה בהתרתה, ולשיטת הש"ך לא תקשה מהקדש דמקרי דשל"מ אף דאין מצוה בהתרתו ואין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק די"ל משו"ה הוי הקדש דשיל"מ לא משום שאלה אלא משום פדיון דהא הקדש בדק הבית אפשר בפדיון, ומותר לפדות אפילו שלא מדוחק ולהכי הוי שפיר דשיל"מ אף שאין ההיתר בא ממילא, אך לשיטת מוהרש"ל דס"ל הכא גבי הגעלת כלים כיון דאין מצוה בהגעלה לא הוי ושיל"מ כיון שאין ההיתר בא ממילא, אע"פ דאין עכוב ואין דוחק בהגעלתו, א"כ ה"נ בהקדש לא הוי דשיל"מ משום פדיון אע"פ שאין דוחק בפדיונו, כיון דעכ"פ אין ההיתר בא ממילא, ומשום שאלה פשיטא דלא הוי דשיל"מ כיון שאין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק

אכן אכתי יש לקיים דברי המוהרש"ל עפמש"כ הר"ן (נדרים נ"ט) אהא דקאמר שאני תרומה דליכא מצוה לאיתשולי וכתב הר"ן וז"ל והקדש דאמרינן לעיל דהוי דשיל"מ בהקדש בה"ב איירי דע"כ לפדיה קאי עכ"ל וכיון דאיירי במין הקדש דע"כ לפדיה קאי ודאי דמי לטבל וגם לשאר דשיל"מ דההיתר בא ממילא, וטעמו של דבר דלהכי הוי כהתירא בא ממילא כל היכי דמעשה המתיר מוכרח לבוא, דכיון דהפדיה מוכרחת לבוא א"כ עד שנאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, ואדרבא עוד יהיה מזה סיעתא לשיטת הרש"ל, דהא לכאורה יש לדקדק על דברי הר"ן הנ"ל דלמאי דקדק דוקא לומר משום, ''דע"כ לפדיה קאי'' ולא קאמר בפשוט משום דאפשר לפדותו או לשאל עליו אבל לשיטת הרש"ל ניחא, דמשום שאלה בודאי לא הוי ושיל"מ כיון שאין ההיתר בא ממילא וגם אין נשאלין על ההקדשות אלא מדוחק ומשום פדון אף דיכול להיות בלי דוחק מ"מ כיון דאינו בא ממילא לא הוי דשיל"מ. משו"ה דקדק הר"ן לומר כיון דע"כ לפדיה קאי וסוף כל סוף הרי תבוא הפדיה המוכרחת וא"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה והוי כמו דבר הניתר בזמן והוא נכון לכאורה

אך יש להשיב ע"ז ולומר דאיך שייך לומר משו"ה אין בטול בהקדש, כיון דהפדיה מוכרחת ועד שיאכלנו קודם פדיה יאכלנו אחר פדיה דהא אם נימא דבטיל ממילא אין כאן צורך פדיה כלל ורק אם נימא דלא בטיל אז דוקא הצורך לפדיה ולכאורה יש להעיר כיוצא בו בכמה דברים, כגון הא דאיתא (ב"מ נ"ג) דמע"ש בפרוטה שנתערב בחולין דלא בטיל משום דהוי דשיל"מ ע"י פדיון, וקשה למה לא נאמר כיון דמדאורייתא נתבטל ונפקע האיסור א"כ שוב לא יתכן הפדיון, וחזינן דאפילו בכה"ג דהיינו ע"י שיאמרו חכמים דאין כאן בעול וממילא יש מקום לפדיון וע"י יתהוי דשיל"מ נמי מיקרי דשיל"מ, וכן בטבל דהוי דשיל"מ ע"ו שיפריש ממקום אחר, אע"ג דלפי הדין דנתבטל א"כ אין כאן איסור טבל כלל וע"כ דזהו שורש דשיל"מ, דאם נימא דאינו מתבטל ג"כ תהיה עצה להתירא דהא מלתא לכן אמרינן באמת דאינו בטיל דעד שתאכלנו ע"י בטול אכלהו שלא ע"י בטול, אבל מכ"מ כולם אינם דומים להא דהקדש וכמו שדייקנו מלשון הר"ן, ''דע"כ לפדיה קאי'' והכונה לפי באורנו כיון דהפדיה מוכרחת א"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, הנה זה לא יתכן רק אם היינו יכולים לאמר דאפילו אי נימא דנתבטל מ"מ אנו זקוקים עוד לפדיה וא"כ עד שתאכלנו קודם פדיה אכלהו לאחר פדיה, אבל באמת אם היינו דנים הכא דין בטול ונפקע האיסור הקדש שוב אין אנו זקוקים לפדיה ואדרבא דאין כאן מקום לפדיה כלל כיון דנפקע האיסור הקדש, ואע"פ שעדיין יש לומר כמו באינך דהוי דשיל"מ כיון דאם נימא דאינו בטיל א"כ שוב מקום לפדיה ונוכל לאכלו ע"י פדיה בלי בטול, אבל זה לא יתכן לשיטת מוהרש"ל דס"ל דהיכי דאין ההיתר בא ממילא בזמן אע"פ שאפשר במעשה שלא מדוחק לא מיקרי דשיל"מ ובהקדש לפי האמור למעלה כיון דהפדיה מוכרחת חשיבא כמו שההיתר בא ממילא, אבל השתא לא נוכל לומר דהפדיה מוכרחת אדרבא יתבטל ולא תהיה פדיה כלל, אלא אפשר לומר דיש עצה ע"י פדיה ולא נשתמש בבטול אבל תקון לבדו אשר אינו הכרחי אינו סגי לעשות לדבר שיש לו מתירין ומעתה חזרה הקושיא לדוכתה על המוהרש"ל

ואמרתי לישב זה דהנה הרמב"ם (הלכות מעילה פ"ז ה"ו) כתב וז"ל וכן פרוטה של הקדש שנתערבה בכל הכיס או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש מחלל אותה ואח"כ ישתמש בכיס ואם הוציא ולא חלל לא מעל עד שיוציא כל הכיס עכ"ל, ובכ"מ כתב ע"ז דשיטתו כחכמים דפליגי אר"ע בסוף מעילה ואין מעילה מן הספק הלכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי, וא"ת ולבטול ברובא וי"ל דדשיל"מ אינו בטיל, א"נ מטבע חשוב ולא בטיל עכ"ד, אמנם הדברים תמוהים הא דשיל"מ אינו בטיל הוא רק מדרבנן כמפורש (ב"מ נ"ג) וגם דבר חשוב אינו אלא מדרבנן וכדאיתא בגיטין (נ"ד ע"ב) יעו"ש בפירש"י וכן כתבו התוס' להדיא (זבחים ע"ג) ד"ה אלא ועין תוס' (ב"מ ו) ד"ה קפץ, ומה שתירצו התוספות סוף מעילה ד"ה פרוטה של הקדש על קושיא זו דאיירי דליכא אלא חד פרוטה בכיס, תירוץ זה לא יתכן בלשון הר"מ שכתב ''וכן פרוטה שנתערבה בכל הכיס'' דמשמע דאיכא הרבה פרוטות בכיס, ומה שתירץ הפר"ח דאיירי שאותה פרוטה של הקדש נכרת בכיס בין הפרוטות של חולין שנתערבו עמה ואין שייך בטול לאסור הניכר אלא דאיהו לא ידע שהוא של הקדש ומשו"ה אין לה בטול ואם הוציאה ודאי מעל עכ"ל, כבר תמה עליו הפמ"ג (סימן סק"א במ"ז) וז"ל דאי מיירי שיש כמה מיני פרוטות ונתערבה אחת ואיהו שגג וסבר דשל חולין הוא, זה אי אפשר להאמר כלל, דא"כ איך שייך לומר יחלל או יוציא כל הכיס דהא בהוציא זו של הקדש מעל לכו"ע, ואם נאמר שנתעלם ממנו איזה מין פרוטה היתה של הקדש לא ידענא דלפ"ז באמת מיבטל בעל, דמה בכך שכל אחד ניכר אכתי שלשתן בספק עומדין, ואטו אם נתערבו שלשה מינים חלוקים שור ועז ואיל שהיה ידוע מתחלה איזה מהן עריפה ואח"כ שכחו מי לא בטיל מה"ת גם קשיא אכתי באומר פרוטה בכיס זה הקדש מאי איכא למימר עכ"ל והנה קושיתו הראשונה של הפמ"ג על הפר"ח יש לישב דמיירי דניכרת לאחרים ולא לו דבטול אינו