דעת מרדכי א סה

ועפ"ז מיושבת קושית התוספות הנ"ל היטב. דבשלמא בנדר שהוא מטעם הקדש מ"מ האדם הוא האוסר ומתפיס האיסור על החפץ דהא לשון נדר בשלימותו הוא שיאמר ככר זה אסור עלי כהקדש, ואע"פ גם כאינו מזכיר עליו לשון איסור רק שאמר ככר זה עלי נמי הוי נדר, הא זהו מדין יד גדר ומדין יד שאנו משלימין הלשון במלואו כאילו אמר לשון ''אסור'' בפירוש א"כ הרי הוא בעצמו הרכיב והתפיס אסור על הדבר ומכיון דקומנות כמפרש דמי הרי פירש והתפיס אסור על הדבר אפילו בפחות מש"פ ולכן שפיר לוקה דהא לא גרע מאוסר עליו זריקת צרור, משא"כ הקדש שהוא אינו אלא מקדיש הדבר, כלומר הוא מחית קדושה עליו וממילא בא האיסור מכח התורה שאסר קדושת הקדש על כל אדם והתורה לא אסרה וחייבה מלקות רק בכשיעור, דשיעורין הל"מ ושיעורו של הנאה הוא בש"פ ולהכי בפחות מש"פ ליכא חיובא

וממילא מיושבת גם קושיתנו שהקשינו, אחרי באמת גם בהקדש איכא בל יחל דברו, רק היכי דהוה ממון הקדש ליכא בל יחל, דאז גם גזלן הוי וא"כ בפחות מש"פ דליכא גזל שוב לחייבו משום בל יחל דברו, זה אינו, דהא טעמא דאיכא בל יחל דברו בהקדש אע"פ שבאמת הוא לא אסר עליו כלום רק התורה אוסרתו עליו בע"כ הוא רק מטעמא כיון דהוא יודע דמחית קדושת הקדש על החפץ התורה אוסרתו עליו בהנאה והוא היה הגורם העיקרי המסבב את איסור התורה וא"כ נקרא מחלל דבורו כשנהנה ממנו, וכיון דאיסור הקדש איסור תורה הוא ממילא מובן דהוא לא קבל עליו לאסור יותר ממה שהתורה אוסרת עליו ושיעורו של תורה הוא דוקא בש"פ א"כ גם מצד בל יחל בהקדש נמי ליכא בהקדש בפחות מש"פ

אכן באמת בלא"ה ניחא דגם על פחות מש"פ בהקדש לא יתכן לחייבו מטעם בל יחל, ואע"פ דליכא גזל מ"מ כיון דממון הקדש הוא וגזלן שמו גזלן לפחות לחצי שיעור לא יתכן לכנותו בשם מחלל דבורו כיון שכבר יצא מרשותו ונכנס לרשות הקדש והוי גוזל ומחסר להקדש, אע"פ לענין שיעור מעילה עדין לא הגיע, כיון דהוי חצי שיעור מ"מ מגדר מחלל דבורו כבר יצא

אך יש להעיר על מה שכתבנו דקטן שהקדיש אין בו רק איסור הקדש וכקונם כללי דמיא ולא הוי ממון הקדש, משום דהקנאתו לאו כלום מהא דאיתא בשקלים (פ"א מ"ד) קטנים ששקלו מקבלים מידם וכתב שם בתורע"א על הגליון ובקצה"ח (סי' רל"ה) אף מדאורייתא אין ממש במתנת קטן וא"כ קרבן ציבור קרב משל יחיד, מ"מ כיון דחז"ל תקנו דמתנת קטן בפעוטות מהני הוי ממון גמור אפילו לענין דאורייתא וכדעת הסוברים בקדש אשה בחוב ע"י מע"ש מקודשת מדאורייתא עכ"ל, וא"כ כיון דמסירת קטן מהני מדרבנן ואח"כ מתהוה ממון דאורייתא ממילא שפיר יצדק לומר גם בקטן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וא"כ אף בהקדש קטן לא יתכן לומר שהוא בבל יחל דברו, כיון גם ע"י אמירת קטן נקנה להקדש מדרבנן וע"י הפקר ב"ד הוי דאורייתא ממש *)

אך באמת אין זה סתירה לדברינו דאקושית התורע"א והקצה"ח כבר תירץ הא"מ (סי' כ"ח סקל"ג) דלא קשה מידי, דהא אין מקריבין גוף השקל ורק שקונין בו את הבהמה ובגזל אין דמיו נתפסין וא"כ הבהמה בודאי הוי ממון הקדש, ורק להקטן מחויבים לשלם וע"ז שפיר מהני תקנתא דרבנן אף אם נימא דקנין דרבנן לא הוי כדאורייתא, גם דברי הר"י במע"ש אינם מוסכמים ויש בזה אריכת דברים ואכמ"ל

ובעיקר דבריו של הקצה"ח הנ"ל נ"ל להעיר לפ"מ שראיתי ברבותינו האחרונים ז"ל הא דקנין דרבנן מהני לדאורייתא היינו לאחר שתקנו החכמים דמשיכה הוי קנין גמור ובאה ע"ז הסכמת העולם שוב ממילא הוי קנין דאורייתא, כי עיקרו של קנין תליא בגמירת דעת מאת המקנה והקונה וכיון שאדם יודע שע"פ תקנתם של החכמים והסכמת העולם שיהיה נמסר ונקנה חפצו להקונה ע"פ מעשה קנינים אלה שוב מקנהו ברצון מוחלט ובדעה גמורה, א"כ מאליו נעשה מקנין דרבנן לקנין דאורייתא. ולכן במד"א היכי דהחסרון הוא משום מעשה הקנין שהוא אינו אלא מדרבנן. משא"כ בקטן שאינו מצויר מצדו שום הקנאה מדאורייתא מחסרון דעת ורצון מוחלט וכל מעשיו כלום הוא לא שייך בו לומר שע"י קנין דרבנן מה שדרבנן תקנו לו יתחלף מדרבנן לדאורייתא וא"כ לא יתכן כלל לומר הא דמקבלין שקלים מן הקטן משום דקנין דרבנן מהני אף לדאורייתא כיון דהכא החסרון מצד הקטן המקנה, אכן מדברי הר"ן דסוכה (פ"ד) דכתב בהא דלא ליקני איניש לולבא לינוקא ביומא קמא דמסיק כשהגיע לעונות הפעוטות מקנה אפילו ביומא קמא משום דק"ל דהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ואע"פ דהקנאתו אינו אלא מדרבנן, אע"כ ס"ל להר"ן דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, וא"כ מוכח מהכא דהר"ן אינו מחלק בין שהמעשה הקנין הוא מדרבנן ובין היכי שהחסרון מצד המקנה והקונה, לעולם היכי שאיכא קנין דרבנן אע"פ שהחסרון מצד המקנה אפ"ה מהני לדאורייתא, וכמובן אם נימא דקטן אפילו כשדעת אחרת מקנהו אינו קונה אלא מדרבנן אין מהר"ן שום סתירה ואכמ"ל. סימן כז יחקר מאיזה טעם חוי הקדש ושיל"מ אי מטעם התרה אי מטעם פדיון: אי הקדש אינו בטל מה"ת או מדרבנן הוא: אי מתחלק האיסור מהממון בהקדש לענין בטול, יבאר שיטת המרש"ל אם אין המתיר בא מאליו לא הוי דשיל"מ גם מראה כי הוא שיטת קדמונים, למ"ד בבטול צריך ידיעת בעלים, אי צריך דעת של המבטל או המתבטל ועוד פרטים שונים. ענף א

כתב המחבר (יו"ד סימן ק"ב סק"ג) כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו נכר בעל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין עכ"ל, והגיה הרמ"א לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו וכל כיוצא בזה והוא שיטת הרשב"א, והש"ך במקומו (סק"ח) הביא בשם הרש"ל

טעם *) ובחדושי למשניות העירותי להקשות על הא דאיתא בגיטין (נט ע"א) דרב יימר ס"ל דאין מתנתו של קטן מתנה אפילו מדרבנן, א"כ איך יפרנס המשנה דשקלים הנ"ל דמקבלין שקלים מן הקטן, ועוד דלכאורה בהקדש לכו"ע אין מתנתו מתנה, דטעמא מאי ס"ל למר בר"א דמתנה כמכר, דמתנה נמי אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוי יהיב ליה וכפירש"י התם, אבל בהקדש לא שייך כן, אך חזרתי ודנתי דהיכי דאיכא מצוה במתנתו אז לכו"ע הוי כמו"מ, ומתנה שנותן הקטן לעני לכו"ע מהני, כמו דמהני במו"מ משום כדי חייו, הכי נמי איכא חיי הנפש ולפיכך בצדקה ושקלים לכו"ע מהני מתנתו של קטן וכמו דאשכחן בב"ב (דף מ"ח) גבי תלוהו וזבין דהיכי דאיכא זכות מצוה הוי כמו תלוהו תבין, ואע"פ דקטן הוא ואינו מצויה עדיין וקי"ל בגיטין (כ"ב ע"א) דאין פוסקין עליהם צדקה וכל דבר שאין לו קצבה, מ"מ זהו דוקא לפסוק עליהם שלא מדעתם, אבל מה שנותנין מדעתם ודאי מקבלין וכמו שנפסק ביו"ד (סי' רמ"ת סק"ד) דגבאי צדקה מקבלין מהתינוקות כל מה שאין חשש משום גניבה וגזילה ומקורו בב"ק (קי"ט ע"א) גם גבי קטן איכא זכות מצוה וחובת עבירה ועין בנוב"ת (תיו"ד סי' קכ"ד) שכתב כן