דעת מרדכי א סב

אכן מה דפשיטא לי מסברא במעשר עני, בעשיר שהפריש ואח"כ העני דאסור לו לקחת לנפשיה מצאתי במוהרי"ט (ח"א סי' פ"ה) שפסק להיפך באמת בכה"ג מותר לו לקחת לנפשיה וז"ל שם, ומיהו אם היה מפקיר כדין בפני שלשה הוי מהני לו לזכות במעשרות כדאמרינן התם דאי בעי מפקר נכסי, ולא דמי להא דתנן שנים שלקחו שדה בשותפות זה נותן לזה חלקו מ"ע וזה נותן לזה חלקו מ"ע דדרשינן להזהיר על עני שלו, דשאני הכא דבשעה שהפריש המעשרות עשיר היה וכשחוזר ומפקיר נכסיו פנים חדשות באו כאן, דהגע עצמך שבעה"ב הפריש מ"ע ושוב ירד מנכסיו והעני מי יהא אסור לזכות בו, הא לא שייך בהא אזהרה לעני, ותדע דר"א גופא אמר אי בעי מפקר נכסי וזכי כהן (נדרים פ"ד ע"ב) ולדידיה גופא אמרינן בגיטין (י"ב ע"א) לא תלקט לעני, אזהרה לעני על שלו, אלמא אי מפקר נכסי אינו בכלל אזהרה זו עכ"ל

ויש להעיר דשם הכונה שמפקיר גם השדה שממנו הפריש מעשרותיו אבל אם השדה לא הפקיר אע"פ שנעשה עני ומותר לו לקבל מעשר עני של אחרים, מ"מ משדה דידיה אסור לו לקבל ועי' בתוי"ט (פאה פ"ה מ"ה), ומ"מ כאן במזגו לו הכוס דמותר לו תרומת מעשר של דמאי מטעמא מגו דאי בעי מפקר נכסי אין לו לאסרו משום לא תלקט לעני אזהרה לעני על מעשר שלו. דמוזהר בזה אפילו בהפקיר כל נכסיו אם רק לא הפקיר השדה שממנו הפריש מעשרותיו, דשאני הכא דהשדה אשר ממנו הפריש מעשרותיו מעולם לא היה שייך לו הרי החבר העשיר הוזמן על שלחן של ע"ה בתור אורח, אכן אכתי נשאר הישוב הראשון לאוקמיה מתניתין דמזגו לו הכוס דאיירי בחבר עני, ואע"פ דמותרת לו נמי ת"מ של דמאי שהופרשה על ידי אחרים, אבל היכי שהוא בעצמו החמיר על עצמו והפריש מדמאי תרומת מעשר, שהיה מותר לו בלי הפרשה אסור לו מטעם דנעשה כשויא על נפשה חד"א כאמור למעלה אע"פ שאין לי ראיה מוכרחת ע"ז אבל הוא מלתא דמסתבר

אגב אורחא אמרתי כי בשיטת המוהרי"ט בעשיר שהפריש מ"ע ואח"כ העני מותר לו לקחת המ"ע משום דפנים חדשות באו לכאן, יתישבו דה"ת (פסחים ל"ח) מקושית השאגת אריה העצומה שהקשה (סי' צ"ז) על תוד"ה אתיא לחם לחם, שהקשו התוס' אמאי צריך קרא דא"י במצה של טבל תיפוק ליה דלא הוי לכם. וכמו באתרוג של טבל אינו יוצא משום דאינו לכם ותי' הרשב"א דאיצטריך קרא להיכי שמה שיפריש יהיה שלו כגון אם הוא כהן או לוי או ישראל עני ונטל ממנו כבר תרומה ומע"ר דשלכם קרינן בו עכת"ד התוס'. והקשה הש"א דהא בחולין (קל"א) מבואר דאפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו יעו"ש בקו"א היטב, אבל לפי שיטת המוהרי"ט איצטריך הקרא לעשיר והעני שאז פנים חדשות באו לכאן ומותר לו לקחת מ"ע שלו והיינו שלאחר הפרשה יפקיר נכסיו ואעפ"כ אינו יוצא בטבל משום דאינו חייב על חמוצו והוא פשוט ונכון ודה"ת סיעתא לשיטת המוהרי"ט. סימן כו חקירה, הקדשו של קטן אם הוא קנוי להקדש: אם מתחלק בהקדש האיסור מן הממון: אי שייך כל יחל בנהנה מן הקדש: בענין קנין דרבנן לדאורייתא ועוד פרטים בזה

גרסינן בנדה (מ"ו ע"א) אמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה (תוך הזמן תינוק היודע להפליא ואכל את הקדשו לוקה, ואע"ג דבמידי אחריני לאו בר עונשין הוא רש"י) שנאמר איש כי יפליא לנדוד (מינה מרבינן מופלא סמוך לאיש וכו' והיינו בתינוקת כל שנת י"ב ובתינוק כל י"ג רש"י) ולא יחל דברו, כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל, מתיב רב הונא בר יהודה לסיועי לרב הונא לפי שמצינו שהשוה הכתוב מכי יפליא דמשמע יודע להפלות סמוך לאיש דאכתי קטן הוא כל שנה זו רש"י] הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסר ולבל יחל, יכול יהא חייב על הקדישו קרבן ת"ל וזה הדבר כלומר לאיסר ולא יחל אמרתי שיהא אוסרו איסור ונדרו בבל יחל ולא לקרבן מעילה ובל יחל היינו מלקות ומסייע ליה לרב הונא רש"י] אימא לאיסור בל חל [כלומר איסורא בעלמא ולא מלקות רש"י] ופריך איסור בל יחל מה נפשך, אי מופלא הסמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי ואי מופלא הסל"א לאו דאורייתא איסור נמי ליכא [עליו אם אכלו דהא אם אתו רבנן לתקוני הכי תקון שלא יאכלו אחרים את הקדישו או הוא כשיגדל, אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו, דקטן לאו בר קבולי עליה תקנתא דרבנן הוא רש"י] ומשני לאותן המוזהרים. עליו [איסורא לאותן המוזהרים עליו לאפרושי מאיסורא רש"י] עכ"ל הש"ס ויעו"ש עוד

והנה מבואר מכל הסוגיא דבנהנה מן ההקדש בין שהוא עצמו הקדיש ובין שהקדישו אחרים ישנו כאן עבירת בל יחל, והר"ן (נדרים ט"ו ע"א) מביא ראיה מכאן. דבמדיר את חבירו המודר לוקה, מדקאמר הכא באוקימתא כגון שהקדישו הוא ואכלו אחרים, ולא כדעת הרמב"ם ולכאורה אינו מובן, דהא הכא בהקדש גמור מיירי, ובהקדש כללי בודאי לוקה כל מי שנהנה, אבל בקונם פרטי אפשר לומר כדעת הרמב"ם דהמדיר עובר אם מהנה את חבירו ולא המודר אבל זהו פשוט, דכונת הר"ן דלענין איסור בל יחל דברו אין שייך לחלק בין קונם פרטי להקדיש סתמא, דלדעת הרמב"ם דלא יחל דברו לא שייך רק במי שמוציא הדבור של איסור מפיו, ולהכי אף בהקדש גמור האיסור דבל יחל אינו שייך רק אם המקדיש מהנה את חבירו אבל לא על הנהנה, כיון שהוא לא דבר ולא אסר עליו כלום והוא פשוט

ובשו"ת בנין ציון לבעה"ח ערוך לנר על יבמות ועוד האריך בזה והקשה בזה שלש קושיות עצומות: אחת, למה דחקו הראשונים למצוא מקור הלאו דהזיד במעילה, עין רש"י (מכות י"ג) ד"ה והקדש שלא נפדה, וכן בפסחים (ל"ג ע"א) ד"ה אף מעילה, שכתבו שהאזהרה היא מג"ש דחטא חטא מתרומה ונתוכח רש"י בזה עם מורו הרגמ"ה כמבואר בפרדס המיוחס לרש"י, ולמה לא גלו המקור שהוא מבל יחל דברו כמפורש בגמרא כאן, שנית, אם יש גם אזהרה שניה, כיון דאיכא אזהרה דבל יחל ילקה המועל במזיד שתים, והרי הרמב"ם (ריש הלכות מעילה) כתב דבין המועל בקדשי המזבח, בין המועיל בקדשי. בה"ב לוקה מלא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגומר ונדריך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל מבשר עולה הואיל וכולו לשם והוא הדין לשאר כל קדש שהיא כולו להשם וע"ש בראב"ד ובכ"מ שהביא מקרא אחר ולא כרש"י במכות ופסחים הנ"ל, והרי הדין דבין בק"מ. ובין בקבה"ב ליכא אזהרה אחרת, רק האזהרה דבל תוכל והול"ל דהמוטל לוקה שתים מלא תוכל ומבל יחל, שלישית קשה ממשנה דמכות יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין וקחשיב שם קדשי מזבח וקדשי בה"ב עין רש"י (פסחים מ"ז) וקשה למה לא חשיב תשעה לאוין דמשום מעילה ילקה שתים, והאריך שם בזה ולבסוף נשאר בקושיא עכת"ד ע"ש

ואשר אנכי בעניי אחזה בישוב הקושיא הזאת כן הוא. הנה יצויר לפעמים שהעבירה הקטנה אשר יעשה האדם תאבד וחכרת בסבת העבירה הגדולה ממנה, ועול אחד ימחק זכרו ולא ינשא על שפתים בסבת עול היותר גדול שיעשה האדם באותו דבר. דרך משל, אם יבטיח אחד לחברו ליתן לו סאה של חטים העומדת לפניו וטרם זכה בה המקבל יחזור הנותן