דעת מרדכי א נט

לסמוך בה כרעי המטה, וקשה דמאי ראיה היא זו דשא"ה דהוי להשתמש במוקצה ודמי לאכילה, אבל טלטול גרידא איה"נ דשרי וע"כ צ"ל דדבר העומד לאכילה גם ההשתמשות בו אינו אלא כמלטול בעלמא, אך זה יש לדחות דראיתם היא מסיפא דברייתא אבל כופה עליה כלי כדי שלא תשבר ולא התירו לטלטל את הביצה גופא שלא תשבר ש"מ אפילו טלטול גרידא אסור ועי' באשרי שם אע"פ שסיפא דברייתא אינו מובא (בדף ד') המצוין בתוספות אלא בדף (ג' ע"ב) מ"מ אפשר לסבול הדוחק בציון התוספות ולדחות ראיתי, אכן אכתי מוכח זה מגופא דברייתא דהא הברייתא בא להשמיענו איסור טלטול ואינו מוכח לפ"ז רק מדיוקא דקתני וכופה עליה את הכלי שלא תשבר, אבל מרישא דברייתא דקתני אין מטלטלין אותה לכסות בה כלי ולסמוך בה כרעי המטה אינו מוכח כלל, דשא"ה דהוי כאכילה למה לא קתני בברייתא סתמא דביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה טלטול בעלמא, אע"כ כדברינו הוא דדבר העומד לאכילה גם טלטול להשתמש נמי לא הוי רק כטלטול גרידא

ולפמש"כ אין צורך עוד לחלוקו של המוהרש"א (ביצה ל"ג) לישב הא דפסקינן שם בחזרא רטיבא אסור ופירש"י דזהו לרב דאית ליה מוקצה, אבל לדידן דקי"ל כר"ש שרי אפילו חזרא רטיבא ע"ש, והקשה ע"ז הרש"א הא רב גופא סבר בשר תפל שרי בטלטול ותירץ דהתם בבשר תפל הוי טלטול בעלמא ולא שמוש בו אז גם רב מתיר ושא"ה דהוי טלטול להשתמש בו עכת"ד ע"ש, ולפי מה שכתבנו למותר הוא לאוקמיה בבשר תפל בטלטול בעלמא דאפילו טלטול להשתמש בו נמי שרי, כיון דדבר מאכל הוא ועיקרו לאכילה אז השמוש בר מאכילה לטלטול בעלמא דמי ועדין יש לעין בפרט זה

ולכאורה יש לישב קושיתי האמורה למעלה ע"פ מה שחדש הח"ס בלקוטיו (סי' י"א) דלא התירו דמאי אלא בלוקח מן השוק מע"ה אז אמרינן כל דפריש מרובא פריש, אבל באוכל בביתו של ע"ה לא התירו, משום בביתו אמרינן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי, ואע"פ שאינו ניכר האיסור במקומו עכ"פ הוי קבוע מדרבנן וכדק"ל ביו"ד (סי' קי"ד סק"י) שכתב הרמ"א שם בכבשים אם ידוע שמקצת עכו"ם בודאי נותנין בהם יין ומקצתן בודאי אין נותנין בהם יין אזלינן בתר רובא דכל דפרש מרובא פרש, אבל אסור לקנות מהם בבתיהם דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וכבר האריך בפרט זה הפמ"ג (סי' ק"י בש"ד) באחת משלש חקירותיו בדין קבוע ומציין את הרמ"א הנ"ל והצ"צ (בסי' ל"ב) בקונה קמח מן השוק לפסח, דמשמע דאמרינן קבוע אפילו אם אינו ניכר האיסור ומסיים שם דקבוע זה אינו אלא מדרבנן ע"ש, וא"כ יש לומר דאפילו לשיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דס"ל אפילו תרומת מעשר דמאי מותר לעניים מ"מ ז"א אלא בלוקח מן השוק דאמרינן בזה כל דפריש מרובא פריש, אבל באוכל בביתו של ע"ה דאמרינן בזה כל קבוע כמע"מ דמי אסור לאכל, דלא עדיפא התרומה מדמאי גופא שאסור בביתי של ע"ה ומ"מ רשאי להתנות ולהפריש אדבר שאינו שלו כיון דהוי רק ספיקא דרבנן דקבוע שאינו ניכר גופא לא הוי רק קבוע מדרבנן וכמו שהבאתי לעיל בשם הפמ"ג, א"כ הירושלמי שפיר קמקשה, ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת במזגו לו את הכוס כיון דשותה בביתו של ע"ה לכהפ"ח הוי קבוע מדרבנן ואסור אף לעניים שנמצאת עתה התרומה הטמאה בביתו של ע"ה ועי' בכו"פ (סי' ק"י) והעירני לישוב זה ידיד נעורי ומחותנו הרב הגאון ר' יוסף מרדכי קריגער ז"ל אבד"ק שאוולאן ולכאורה יפה העיר

וע"ז העירני הגאבד"ק מאזייק הנ"ל הרי קושיתי תסוב על הרמב"ן ושיטתו הוא דאפילו בקבוע שאינו ניכר הוי קבוע דאורייתא, כש"כ הר"ן והרשב"א בגיטין (ס"ד) וכש"כ ג"כ הכו"פ והחו"ד והפמ"ג ביו"ד (סי' ק"י) ע"ש עכ"ד

הן אמת, בכו"פ בסי' ק"י נוטה לומר דדעת הרמב"ן גם בשאינו ניכר האיסור הוי קבוע דאורייתא אבל הפמ"ג שם (בסי' ק"ו) בחקירתו השלישית כתב מפורש דאינו מבואר בדברי הרמב"ן להדיא באינו ניכר האיסור, אם הוא קבוע מדאורייתא או מדרבנן, ומלשון הרמב"ן שם שכתב, דזה אינו חששא בעלמא, משמע דהוא רק מדרבנן, רק שחולק על התוספות דס"ל דמטעם קנסא הוא, ולהרמב"ן הוא מדינא, אבל באמת יוכל להיות גם לדידיה אינו אלא מדרבנן, ויש להביא ראיה לזה דמדרבנן הוא דהא אפילו לשיטת ר"י בתוד"ה רב ששת (עירובין ל"ב) דפסקינן כרב ששת מ"מ ז"א אלא היכי שיתקלקל המשלח באינו עושה שליחותו, אבל בלא"ה היכי שאין קלקול למשלח לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וא"כ הכא דליכא קלקול למשלח אם לא יקדש השליח ליתא החזקה ואיכא כאן ס"ס, חדא שמא לא קדש, ואפילו אם קדש שמא אינה היא קרובת המתקדשת ושוב מצאתי בשו"ת מוהרי"א ענזיל (סימן י"ח) שכתב ג"כ בשיטת הרמב"ן דאינו מדאורייתא, דלא נזכר כלל ברמב"ן מדין קבוע רק מדין דאיכא לברורי ע"י קרובות שתאמרנה שלא נתקדשו דנאמנות הן לדידיה יעו"ש באריכות. ויש לעיין הרבה בדברי המוהרי"א ענזיל ואכ"מ, ובספר אחד ראיתי שמביא בשם שו"ת מוהרי"ט בתאה"ע דהוא מדאורייתא ואינו תח"י לעיין בו

והנה בעיקר דברי הח"ס שהחליט לאכול אצל ע"ה בביתו לא התירו חכמים לעניים משום דקבוע כמע"מ דמי, יש להעיר הרבה דהנה לכאורה אין נ"מ בדין קבוע בין רובא דאיתא קמן ובין רובא דליתא קמן אע"פ דדין קבוע נלמד מהקרא וארב וקם לו (כתובות ט"ו ע"א) דאיירי ברובא דאיתא קמן, מ"מ ק"ו הוא מה דקבוע מבטל דין רוב בדא"ק, כ"ש הוא שקבוע מבטל דין רוב בדל"ק דגריעא הרבה מרובא דאיתא קמן כמבואר בחולין (יא ע"א) דברובא דאיתיה קמן נא מיבעיא לן דאזלינן בתר רובא, דכתיב אחרי הרבים להטות, כי מיבעיא לן ברובא דליתיה קמן ע"ש וכן הוא מבואר בתוספות (יבמות ס"ז ע"ב) ד"ה אין חוששין למיעוטא ברדא"ק כו"ע מודים דל"ח למיעוטא, וכ"כ הר"ן (פ"ג דע"ז) והחו"ד (סי' ס"ג) ס"ל ברובא דא"ק גם ר' מאיר מודה דלא אמרינן ביה המל"ח, וכ"כ הגרעק"א בתשובה והפמ"ג וביסוד זה מיושבת היטב קושית הר"ש (פ"ה מ"ז דטהרות) דתנן התם מי שישב ברה"ר ובא אחד ודרס על בגדיו דהולכין אחר רוב העיר, דאם רוב העיר זבים טמא והקשה דמשמע דאתיא כר"מ ואמאי לא נימא לר"מ סמל"ח ונשאר בוצ"ע ע"ש. ולפי האמור ניחא היטב דהרי הכא רובא דא"ק היא, וברדא"ק גם ר"מ מודה דלא אמרינן ביה סמל"ח משא"כ בההיא דרוב תינוקות מטפחין המובא בקדושין, דהוי רדל"ק ס"ל לר"מ דאמרינן סמל"ח והוא פשוט

אכן אי רובא דא"ק עדיפא מרובא דל"ק תליא בהני תרי לישנא שברש"י בחולין (י"ב ע"א) במקור הלמוד, דמהיכי ילפינן דאזלינן בתר רובא דל"ק, ללישנא קמא דילפינן רדל"ק מהלכה למשה מסיני ולא מהקרא אחר הרבים להטות, דקאי רק ארובא דא"ק כמובן אפשר לומר דרובא דל"ק גריעא מרדא"ק, אבל ללישנא בתרא לפי מסקנות הש"ס דילפינן רובא דל"ק נמי מהקרא אחרי הרבים להטות משום דמשמעותו אתרווייהו קאי בין ארובא דא"ק ובין ארובא דל"ק, וכמובן שניהן שוים כיון מחד קרא ילפינן, מהיכי תיתי לומר לחלק ביניהם

ובזה ישבתי קושית המרש"א (וב"ב כ"ג) שהקשה על תוס' ד''ה רוב וקרוב הולכין אחר הרוב דאמאי מקשה התוס' מאי קמ"ל ר' חנינא הא מתניתא היא ט' מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה וכו', ובנמצא הלך אחר הרוב, משמע אפילו נמצא קרוב לחנות המוכרת בשר נבלה וכו' הרי מהתם שמעינן רק רדא"ק דעדיפא מקרוב, אבל אכתי לא ידעינן חדל"ק עדיפא מקרוב ור' חנינא קאיירי אפילו ברדל"ק דעדיפא מקרוב כדמוכח מהסוגיא עכת"ד ע"ש, אבל לפי האמור ניחא כיון דר' חנינא דקדק בלשונו ואמר ואע"ג דרובא דאורייתא