דעת מרדכי א נח

מיירי שהוא דבר יבש וצריך הכשר ונאמנין ע"ה לומר שלא הוכשר וכמבואר בברייתא מפורשת בחגיגה (כ"ב ע"ב) נאמן ע"ה לומר פירות לא הוכשרו אבל אינו נאמן לומר פירות הוכשרו ולא נטמאו, וכן מבואר להדיא בדמאי (פ"ב מ"ג) דאינו לוקח ממנו לח אבל יבש לוקח ממנו, דנאמנין על היבש ואין נאמנין על הלח ועי' בר"ש וברע"ב טעמא דמלתא בשם הירושלמי וכן הוא בבכורות (ל' ע"ב)

וכן גם הכא בירושלמי לא מקשה קושיתו ולא נמצא מטלטל ח"ט רק אסיפא במזגו לו הכוס, ולא ארישא במזמין אח חבירו שיאכל אצלו, משום דהתם ביבש מיירי ואין ראיה דהיא טמאה וממילא מותרת בטלטול מפני היתר אכילה לעניים ואין לומר דא"כ הכא באתרוג בטהורה מיירי א"כ מ"ט דב"ש דפסלי, הא באתרוג של תרומה טהורה אמרינן לעיל מזה, ואם נטל כשר ז"א הרי טרחינן לישב דברי הר"ן ולהר"ן שיטה חדשה בהא דאתרוג דתרומה טהורה אם נטל כשר, דהיינו דוקא בכהן שנטל אתרוג של תרומה טהורה אבל לא בישראל, משום דבעינן דחזי לו דוקא ולא סגי במה שחזי לאחרים ולשיטת הר"ן הא דאמרינן כאן מגו דאי בעי מפקר נכסי דוקא הוא, ולא כשיטת רש"י ותוספות בסוכה (ל"ה ע"ב) ד"ה דאי בעי מפקר נכסיה דס"ל דכאן הוא אי בעי. מפקר לנכסיה והוי עני וחזי לו דמאי הוא שלא לצורך, דאפילו אם אינו חזי לדידיה רק חזי לעניים אחרים שפיר דמי, ובפרט לב"ש דס"ל גם גבי עירובין דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה ולא מהני מה דחזי לאחריני עי' בעירובין (ל' ע"א) עכצ"ל דלא מהני לשיטתו מה דחזי לאחרינא, וא"כ שפיר נוכל לומר, דאתרוג איירי בתרומה טהורה, ולב"ה מותר משום מגו, דאי בעי מפקר נכסיה והוי חזי לדידיה, וב"ש ס"ל דלא חזי לעניים, דאין מאכילים את העניים דמאי כן י"ל לכאורה לישב שיטת הר"ן אף שבדברי הרשב"א בסוכה שם במקומו קשה לומר כן, שמפורש בדבריו שקאי אתרומה טמאה אע"פ שתמוה מה דוחקיה לפרש בתרומה טמאה הרי דבר יבש אצל ע"ה אינו בחזקת טומאה ואתרוג דבר יבש הוא, אבל מ"מ קשה להגיה בדבריו ולמחקם בשעה שמבואר להדיא דאיירי בתרומה טמאה

אך מ"מ אין לומר כן, באמת אין הפרש לזר בין תרומה טהורה לטמאה, ורק בכהן יש נ"מ בין תרומה טהורה לטמאה וכשכתב הרמב"ם (פי"ט מהלכות סנהדרין) דזר שאכל את התרומה בין טהורה בין טמאה חייב מיתה ביד"ש אבל בכהן טמא שאכל את התרומה אינו חייב מיתה ביד"ש רק אתרומה טהורה ולא אטמאה ומקורו פתוח מדברי הירושלמי (בכורים פ"ב ה"א) ומהתוספתא דתרומות (פ"ו ה"ה) ע"ש, ומהאי טעמא נראה לי להגיה בתוספתא דכריתות (פ"א ה"ב) וז"ל שם, אלו הן שבמיתה האוכל טבל וזר שאכל תרומה טהורה וכהן טמא שאכל תרומה עכ"ל התוספתא, וצ"ל להיפך וזר שאכל תרומה, היינו בין טהורה ובין טמאה, וכהן שאכל תרומה טהורה והיא הגהה מדויקת ונכונה ובהגהות אור הגנוז הוגה חק במקצת ע"ש, וכעת מצאתי כהגתי מפורש בתוספתא דזבחים (פ' י"ב אות ח') ע"ש, ועוד כיון דעיקרא הטעם דמקילין בזה הוא משום דרוב ע"ה מעשרים הם וכשכתבנו לעיל בשם הריטב"א א"כ מ"ש בין טהורה לטמאה דאם מעושר הוא איננה תרומה טמאה כלל וצע"ג לכאורה

וידידי הגאבד"ק מאזייק בעהח"ס רביד הזהב ז"ל רצה לישב קושיתי על נקלה ולאמר ע"פ שיטת המג"א (סי' תק"ע) והרש"א (ביצה ל"ג) דאע"פ דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, אבל להשתמש במוקצה אסור, דהתשמיש הוי כמו אכילה ולכן אסור לבשל בעצי מוקצה ולסמוך את הקדירה בבקעת והכי נמי במזגו לו את הכוס הוי טלטול להשתמש דהוי כמו אכילה וזה אינו מותר בשביל שחזי לעניים, וכמו שאסור באכילה ממש קודם שהפקיר נכסיו, ושפיר פריך הירושלמי ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת היינו טלטול של תשמיש עכת"ד

אכן באמת אין אלו אלא דברי נביאות לומר דקושית הירושלמי היתה כאן מטלטול להשתמש, אחר שאין כאן הכרח שיהא מוכרח להשתמש בו אחר שתותו מן היין רק בטלטול בעלמא הוא מוכרח, ואפילו לפמש"כ הרב תפא"י במשניות בחדושיו, בסלוק קושית הגרע"א, שמקשה דהא מוקצה בעודו בידו מותר לטלטל כדעת המג"א, (סי' רס"ו) דדעת המקשן בירושלמי היתה דמטלטלו גם אחר שתותו ומעמידו על השלחן מדא"א להזהר מטלטל אבל מ"מ אינו מוכרח כלל שיהא טלטול של תשמיש, וראיה לזה דהא הירושלמי מתרץ על הקושיא הזאת דמשייר כל שהוא חולין והוי כההיא דתנינן תמן (בפכ"א דשבת) מטלטלין תרומה טמאה עם החולין, ולא מצינו שהתירו תשמיש במוקצה לצורך או"נ אפילו עם מוכנים ביחד, ואסור לבשל בעצי מוקצה אפילו עם עצים מוכנים ביחד, וכמבואר בביצה (ד' ע"ב) אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן ודוקא ע"י רבוי מותר, ולכאורה הוא מטעם בטול מדפריך עלה והא אין מבטלין איסור לכתחלה, וכן הוא ברשב"א במקומו וז"ל שם, ומסתברא הוא דדוקא בשאינו ניכר עצי האיסור לאחר שנתערב, הא מכירין אין בטול מועיל להם שאין ביטל בדבר הניכר לעין וכו' עכ"ל, וכיון דמטעמא דבטול הוא כמובן בלי רבוי אסור, ואפילו לפי מה שסתר הרשב"א בעצמו את דבריו וכתב להיפך בשבת (כ"ט ע"א) וז"ל שם ד"ה כי אדליק פורתא וכו' והא דאמרינן מרבה עליהם עצים מוכנים לא מתורת בטול נגעו בה דכל דבר שהוא בעין וניכר בשעת תשמישו אינו בטל, אלא הכא אינו צריך לבטל אלא צריך רוב כדי שלא יראה כמטלטל את האיסור אלא כמטלטל בהיתר וכי מטלטל בשבר כלי הו"ל כטלטול מן הצד עכ"ל, אבל מ"מ בעינן רובא, יהיה מאיזה טעם שיהיה, אי מטעמו דבטול כשכתב הרשב"א בביצה, או מטעמא כדי להוי כטלטול מן הצד, כשכתב הרשב"א בשבת, והיינו כיון דמתירין אנו המוקצה לתשמיש בעינן רובא אבל היכי דלא הוי רק טלטול בעלמא לא בעינן רוב כלל, ולכן סגי הכא במזגו לו הכוס במשייר כל שהוא חולין וכן בההיא דמטלטלין תרומה טמאה עם החולין (בפכ"א דשבת) נמי לא בעינן רוב, והיינו משום דלא הוי רק טלטול בעלמא, ומאי דדחי שם הירושלמי, ''תמן טמאה לצורך טהורה, ברם הכא חולין לצורך טהורה'' אין הכונה דהמן הוי הרוב היתר, דבאמת לא מצינו שם כלל דבעינן רוב היתר, אלא הכונה כשכתב הפ"מ, דתמן התרומה הטהורה היא העיקר משום דהיא למטה והטמאה למעלה ומטלטל להטמאה לצורך הטהורה, ברם הכא התרומה טמאה היא העיקר דהיא למטה יעו"ש ויובן

ובעיקר חדושו של המג"א והרש"א במס' ביצה היה נראה לי דאע"פ דנחליט דתשמיש הוי כמו אכילה ולא שרי לצורך אוכל נפש כמו שאסור לאכל פירות שנשרו בשבת משום מוקצה מ"מ מסתבר לומר דז"א אלא בדבר שאינו של מאכל שעיקר הנאתו רק לתשמיש קיימא, ואע"פ שרוצה עתה להשתמש בו לתשמיש אחר שאינו עומד לכך כמו בקמח לסמוך בו קדירתו, אבל להשתמש בדבר העומד לאכילה שעיקר הנאתו הוא האכילה אז גם טלטול להשתמש בו נמי הוי רק כטלטול גרידא ומותר להשתמש בו, וכיו"ב כתב הרשב"א בשבת (קכח) בהא דקאמר שם דרב סבר כר"י דיש מוקצה לאכילה אבל לא בטלטול וקשה ע"ז מהא דכרכי דזוזי (זוג של מחצלות שמכסין בהן את פרגמטיא של ספינה רש"י) דרב אסר (שבת י"ט ע"ב) וכבר העירו בזה התוס' שם במקומו, ותירץ הרשב"א דדבר שעומד לאכילה הוא דשרי לטלטלו דדי לו שאסרתו באכילה, אבל מה שאינו עומד לאכילה סבירא ליה כר"י עכת"ד

ולכאורה אמרתי להביא ראיה לזה מדה"ת (ריש ביצה) ד"ה ביצה שנולדה שהקשו שם וז"ל וא"ת לב"ה דאמרי לא תאכל אבל לטלטל שרי, והא לקמן (דף ד') אמרינן אף לטלטל אסור עכ"ל וע"כ הראיה הוא מהברייתא דמייתי שם בסוף העמוד דאין מטלטלין אותה לכסות בה את הכלי ולא