דעת מרדכי א נז

ב) גרסינן בפסחים (נ' סע"ב) בני חוזאי נהגי דמפרשי חלה מארוזא (אורז) אתו ואמרו ליה לרב יוסף, אמר להו ניכלה זר באפייהו וכו', אלא אמר רב אשי חזינן אי רובן אורז לא ניכלה זר באפייהו דלמא משתכחי תורת חלה מינייהו ואי רובן דגן אכלו ניכלה זר באפייהו דלמא אתו לאפרושי מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב ופירש"י שם וז"ל המפריש מן האורז על הדגן אוכל טבלים דלא חל השם על אורז ולא ניתקן הדגן והמפריש מן הדגן על האורז מאכיל טבל לכהן שאין השם חל על הדגן בשביל האורז שהרי אינו מחויב ונמצא שאין זו חלה אלא טבל עכ"ל, ותמוה לכאורה דברי רש"י במש"כ מפריש מן הדגן על האורז מאכיל טבל לכהן, דממ"נ היכי מיירי אי אין בדגן שעור חלה א"כ אין זה טבל כלל דאינו חייב בחלה, ואי יש בדגן שעור חיוב חלה א"כ הלא חיילא על העיסה שהפריש שם חלה בשביל עיסת הדגן, ואפי' אם נימא דיש בחלה שהפריש יתר מ"א מכ"ד או ממ"ח נגד עיסת העיסה, מ"מ הלא אדם רשאי לעשות כל עיסתו חלה ובלבד שיהיה שם שיריים

ואמרתי בזה ע"פ מה דאיתא (ב"ב קמ"ג) בפלוגתא דקני את וחמור, דיש שם ג' מחלוקת בדבר: או קנה מחצה כר"נ או לא קנה כלום כרב המנונא, או קנה כולו כרב ששת, ומייתי ראיה דקנה כולו מהא דתניא דתורם קישות מוסיף עליו כזית מן המתוק, ועין שם ברש"א שבאר הראיה דהמקשן שהיה סבור שאין חל על המר שם תרומה ואין בכח המר שבקישות להפקיע שם טבל מן המתוק, וכיון דלא פירש בהפרשתו שהמתוק יפקיע הטבל מן המתוק והמר מן המר שבכל המ"ט שבקישות רק סתמא הפריש וכונתו שהמתוק והמר ביחד יפקיע שם טבל מן כל המ"ט קישות, דהיינו חצי מתוק וח"מ יפקיעו חצי מתוק וח"מ, א"כ לר"נ דס"ל קנה מחצה הו"ל להיות רק המחצה מתוקן, היינו רק על מחצה מתוק יחול עליו שם תרומה יעו"ש, וע"כ קנה כולו אלא שדחה דגם על המר חל שם תרומה ובכחו להפקיע איסור טבל, וא"כ ה"נ כיון דבאמת ק"ל כר"נ דקנה מחצה, והכא איירי באמת דאיכא שעור חלה בעיסת דגן וכונתו היתה דשעור חלה שהפריש יפקיע הטבל בין מעיסת הדגן ובין מעיסת האורז וכנגד האורז אינו מפקיע שם טבל ואינו חל המחצה שם תרומה וא"כ הוי חלה וטבל מעורבים יחד ושפיר דייק רש"י בלשונו הזהב שאין השם חל על הדגן בשביל האורז והיינו כנגד חלק האורז והוא נכון ונסתייע מלתא דמפריש מן החיוב על החיוב ופטור ביחד הוי תרומה וטבל מעורבין יחד ועין בזה סימן כה יחקר אם תרומת מעשר של דמאי מותרת לעניים, אם אמרינן קבוע ברובא דליתא קמן: גם יבוארו פרטים אחדים בדיני מוקצה. ענף א

סוכה (ל"ד ע"ב) במשנה, אתרוג הגזול והיבש פסול וכו' ושל תרומה טמאה פסול, ושל טהורה לא יעול ואם נטל כשר ושל דמאי ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין, וכתב הר"ן וז"ל שם, משום דלא קרינא בו לכם לב"ש מפני שיש לכהן חלק בו והוי כאתרוג של שותפין דלא נפיק חד מינייהו, ולכו"ע בטבל גמור אין יוצאין בו ביום ראשון אלא משם דתנא לא תני אלא מאי דפסול אפילו ביום שני של תורה לא תני טבל דאע"ג דתני דמאי לב"ש שאין פסולו אלא ביום ראשון, תנא לא קפיד בדב"ש, כיון דב"ה מכשירין אפילו ביום ראשון דלכם קרינן בו מגו דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי לו השתא נמי חזי לו כדתנן מאכילין את העניים דמאי וכו', אבל הרמב"ן ז"ל אומר דשל טבל קרינא בו לכם, כיון שיכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש ע"ז דהו"ל כההיא דאמרינן ביש נוחלין (קל"ז ע"ב) באחין שקנו אתרוג בתפוסת הבית דכל היכא דאיכא אתרוג לכל חד וחד יכול ליטלו לעצמו ולצאת בו הלכך ע"כ יוצאין בטבל, וכי פסלי ב"ש בדמאי ארישא קאי דהיינו תרומה טמאה של דמאי דלב"ש לא חזי למידי ולב"ה כשם שמאכילין את העניים דמאי כך מאכילין אותם תרומה טמאה של דמאי וממתניתין דהכא ילפינן לה עכ"ל הר"ן. (ובהגהות החדשות על האלפסי דפוס ראם בשם גליון א"י הוגה בצדו בדברי הר"ן תחת ''תרומה טמאה'' צ"ל מאכילין אותם תרומת מעשר של דמאי, והגה זו מדויקת, דתרומה של דמאי מי איכא, דלא נחשדו ע"ה ע"ז, וכדמקשה הש"ס בב"מ (צ' ע"א) בשלמא מעשר דמאי איכא, אלא תרומת דמאי מי איכא והתניא וכו', וגזר על הדמאי לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד,, ואף דמוכח שם מלשון הברייתא לפי המסקנא דגם לתרומת מעשר קרי תרומה סתמא מ"מ בלשון המפרשים לא נכון לומר כן ופשיטא שטעות סופר הוא וכן הוגה בנימוקי הגרי"ב בהגהותיו על המשניות (פ"ז דדמאי) ובחידושי הרשב"א סוכה כתוב כך מאכילין אותם תרומת מעשר טמאה של דמאי ויבואר זה לקמן בדברינו) וכן כתוב בחדושי הריטב"א וז"ל ולמדנו משמועתנו שמאכילין את העניים ואת האכסנאי אפילו תרומת מעשר של דמאי כדמאי גופא דבהא נמי אקילו רבנן בדרבנן. דמדינא רוב ע"ה מעשרים הם ואזלינן בתר רובא עכ"ל ואינו כעת תח"י לעיין בו

ותמיה לי טובא מהא דתניא בדמאי (פ"ז משא) המזמין את חבירו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות וכו', מזגו לו את הכוס אומר מה שאני עתיד לשייר בשולי הכוס הרי הוא מעשר ושאר מעשר סמוך לו, זה שעשיתי מעשר עשוי תרומת מעשר עליו ומע"ש בפיו ומחולל על המעות. ובירושלמי (דמאי פ"ז הלכה ב') מסיק עלה, מה אנן קיימין אם באומר מכבר, משקה מעורב הוא, אם באומר לכששתה, למפרע טבל שתה, אלא, כי אנן קיימין באומר מכבר לכשאשתה, ופריך ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת, אמר ר' אליעזר משייר כל שהוא חולין כההוא דתנינן תמן מטלטלין תרומה טמאה עם החולין וכו' עכ"ל ולפי שיטת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א דגם תרומת מעשר של דמאי מותרה לעניים א"כ מאי מקשה הירושלמי ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת, הא תט בשבת (קכ"ז ע"ב) דמותר לפנות את הדמאי משום מגו דאי בעי מפקר ליה לנכסיה והוה עני וחזיא ליה דמאכילין את העניים דמאי כב"ה השתא נמי חזי ליה, וא"כ הרי מותר לטלטל תרומת מעשר של דמאי משום דאי בעי מפקר נכסיה והוי עני וחזי לו, כיון דתרומת מעשר של דמאי נמי מותרה לעניים? ואין לומר דהכא לא איירי בדמאי סתם שאמרינן ע"ז דרוב ע"ה מעשרין הם אלא בדמאי של ודאי חשוד שגם זה נקרא בשם דמאי וכדאיתא כע"ז בכורות (י"א ע"ב) ע"ש. ז"א דהא הירושלמי מקשה שם על המשנה הקודמת שלפני זו, הובא בר"ש שם, וכי אדם מתנה ע"ד שאינו שלו, ומשני ר"י בדמאי הקילו והיינו, משום דרוב ע"ה מעשרים הם ואי מיירי בודאי חשוד אמאי הקילו להתנות על דבר שאינו שלו

ולכאורה הייתי רוצה לחלק ולומר, דאפילו לשיטת הראשונים דס"ל דתרומת מעשר של דמאי נמי מותרת לעניים אינו אלא בת"מ דמאי טהורה, אבל תרומת מעשר דמאי טמאה דחמורה טפי אסורה לעניים, ולפ"ז אתי שפיר, דהירושלמי דמקשה על מזגו לו את הכוס, שהוא משקה ואינו צריך הכשר וכל מה שהוא אצל ע"ה הוא בחזקת טמא ולכן מקשה הירושלמי שפיר ולא נמצא מטלטל תרומה טמאה בשבת משום דת"מ טמאה אסורה לעניים משא"כ הכא דבאתרוג