דעת מרדכי א נה

כמו במאכיל לבהמתו ליכא חומש, שאני הכא דאיכא נמי הנאת הגוף והוא מלתא דמסתבר דלא גרע זה מסוכה דאיכא בה חיוב. חומש אך באופן דאיכא כזית ואכילה בכזית, ואע"פ דבח"ש ליכא חיוב מיתה מ"מ חיוב חומש איכא דחיוב חומש לא תליא כלל בחיוב מיתה, והבאתי עוד ראיה לזה מהא דחולין (קל"ו) דמצריך תרי קראי למיפטר בראשית הגז ממיתה ומחומש, ממיתה מדכתיב ומתו בו ולא ברה"ג, מחומש מדכתיב ויסף עליו, עליו ולא על רה"ג, ולא סגי במעוט אחד דומתו בו ש"מ דלא תליא אהדדי עכת"ד שם, וע"ז העיר כת"ר דהא הירוש' (רפ"ו דתרומות) בתרומה איירי שם ומ"מ קאמר דלר"ל ח"ש אסור רק מדרבנן עכת"ד

הנה מלבד שאין הכרח לפרש האיבעיא בירושלמי שם בהזיד בח"ש ושגג בח"ש דקאי דוקא על תרומה ויש מקום לפרשו שפיר דקאי גם על שאר איסורים ולענין חיוב חטאת, ואפילו אם נאמר דקאי על תרומה הרי כל דברי ''בשמן למנחה'' סובבים שמה לשיטת התוס' (פסחים ט' ול"ד וביבמות ס"ו) דהנאה של כלוי אסור מדאורייתא ושיטת הירושלמי מפורש דאסור רק מדרבנן וכמבואר בר"ש (פי"א דתרומות) שאין התוס' יכולים לסתור וע"כ לשיטת התוס' הנ"ל חולקים בזה הבבלי והירושלמי ולשיטת התוס' שפיר כתבתי וכמבואר כ"ז היטב בדברי המל"מ (פ"ב דתרומות) שציינתי וסמכתי על המעיין שם

אכן שיטת הר"מ בזה (פי"א דתרומות) הוא כשיטת הר"ש והירושלמי הנ"ל דהנאה של כלוי אינו אסור רק מדרבנן מדפסק שם (בהל' י"ח) דמדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות אף שלא ברשות כהן דלצורך הרבים הקילו ודלא כשיטת התוס' (פסחים ל"ד) דס"ל דברשות כהן קאי על כל המשנה שם [אך בראיתו של המל"מ דפ"ב דתרומות מהא דמדליקין נר חנוכה בשמן שריפה אם אין לו שמן של חולין יש לפקפק וכש"כ הוא בעצמו דהוא מטעם מצות לאו ליהנות נתנו ומ"מ אם יש לו שמן של חולין אסור דגם במל''ל נתנו אסור לכתתלה וכש"כ המגיה במל"מ פ"ה מאישות ע"ש] ולשיטת הר"מ הנ"ל אם נרצה לתרץ התוספתא הנ"ל לר"ל בע"כ נאמר כתרוצנו השני שם ''בשמן למנחה", דוקא היכי דאיסור שתיה נלמד מדין שתיה כאכילה, כלומר הנאה הבאה אל הגוף דרך הקיבה שיעורו הוא ברביעית, משא"כ בחומש דחייב נמי בסיכה להר"מ מולא יחללו וחזינן דקפידת התורה רק שיהנה גופו של אדם, ואם כן אין זה מדין שתיה כאכילה, וכמו דאמרינן סיכה כשתיה, ה"ה נמי להיפך לא גרע שתיה מסיכה וכמו שסוכה בכזית. כן גם שתיה בכזית אף שלא מצאתי הדבר מפורש אבל מסתבר כן, [ובאמת מסופקנו בכמה שיעור סיכה אי ברביעית כשתיה או בכזית ואולי בפרוטה ומצאתי שהמ"ח (מצוה רע"ט אות א') נתעורר בזה], ואע"פ שאין מחייבין בשום דוכתא עונש או כפרה על ח"ש, וסיכה שמחויב בחומש לכהפ"ח איכא לאו, לוא יהא לאו שבכללות ושיעור שלם, אבל בשתיית יין של תרומה בכזית שהוא אינו יותר מחצי רביעית יין. לא לאו איכא ולא שיעור איכא, מ"מ לפמש"כ חיובו של קרן וחומש מן החולין בעד התרומה אינו נתלה בכפרת לאו ומיתה בדי"ש שבתרומה, רק הוא חיוב בפני עצמו, משום דממון לא בעי אזהרה עי' במכות (דף ד') תוד"ה לאזהרה (כתובות ל"ב) תד"ה שלא השם, ושיעורו לאותו דבר, כלומר לחומש הוא בכזית, דילפינן דשתיה לא גרע מסיכה, ואפילו לר"ל דס"ל דח"ש מותר מה"ת מודה הוא הכא דעכ"פ איכא עבירה כיון דשיעורו הוא בכזית לחומש א"כ שפיר יתכן אפילו לר"ל לומר שחייבו התורה בשביל קרן וחומש מן החולין לכפרה או לקנס בשתיית כזית יין עכת"ד שם בספרי של"מ ע"ש

ובדרך אחר אמרתי אם היינו אומרים דאיסור כלוי של תרומה ע"י הנאה אינו אלא מדרבנן מתישב התוספתא בפשיטות, דכזית תרומה אע"פ שהוא ח"ש מ"מ גם לר"ל אסור מדרבנן ולא גרע בזה מסיכה דג"כ ליכא אלא איסור דרבנן, ומ"מ חייב חומש מדרבנן אך כזית בעינן וכנ"ל, אלא דכבר כתבתי שם דשיטת הר"מ הוא דסיכה כשתיה הוא איסור מדאורייתא ועדיפא בזה משאר הנאה של כלוי רק חיוב מיתה ליכא ע"ז

וראיתי בס' תפא"י בהגהותיו על התפארת ישראל במשניות החדשים שהעיר אהירושלמי שמפרש דהא דקתני ואסורים לזרים היינו בח"ש, דאמאי לא נפרש דאסורים לזרים היינו בהנאה של כלוי דמיתה וחומש ליכא רק איסור איכא ע"ש. והנה לפמש"כ דשיטת הירושלמי הוא דהנאה של כלוי אינו אסור רק מדרבנן א"כ לק"מ, דניחא להירושלמי לפרש דאסור דקתני היינו דאסור מדאורייתא, והיה ניחא בזה פירוש הרא"ש שמפרש דלר"ל נימא דאיידי דקתני כן במשנה דמס' בכורים לאשמעינן דבמעשר אפילו איסור ליכא תני נמי כן במס' חלה. ודקדק ע"ז במוהריט"א (חלה אות ז') דאמאי זקוק הרא"ש לומר לר"ל הא דקתני אסור לזרים משום איידי, אמאי לא ניחא לפרש כפשוטו כונת הירושלמי דלר"ל בח"ש דאסור מדרבנן, אך לפמש"כ ניחא דאם כונת הירושלמי הוא לתרץ דאסור לזרים היינו איסור מדרבנן הו"ל לפרש בהנאה של כלוי כאמור

אכן באמת קושיתו של התפא"י הנ"ל לק"מ דבמשנה דבכורים א"א לאוקמיה בהנאת של כלוי דהא תני שם ''משא"כ. במעשר'' ונדרש עפ"ז דבמע"ש גם הנאה של כלוי מותר, ובאמת הדין הוא דגם במע"ש אסור הנאה של כלוי דלא נתנה אלא לאכילה ושתיה וסיכה, אבל הבערה בשמן של מע"ש אסור וכמפורש ברש"י (יבמות ע"ג ע"א) ד"ה ואלו אסור לבער מהן בטומאה לת"ק דמקיש בכורים למעשר לכל מילי הו"ל למיתני ואסור להדליק מהן אם נטמא דאין טומאתן מתירתן להבערה ולא אמרינן אע"ג דלא נתן מעשר אלא לאפילה ושתיה וסיכה כדכתיב ואכלת ה"מ טהור אבל היכי דנטמא דלא חזי לאכילה ידליק בו אלא אסור לבער בטומאה כדכתיב ולא בערת ממנו בטמא עכ"ל הרי מפורש ברש"י דמע"ש טהור אסור בהבערה והוא פשוט ונכון. סימן כד יחקר אם חשוב תקון הפרשת תרומה מהכרי בלבד ובכלל אם חצי תקון נמי חשיב תקון, יבאר במפריש חלה מן החיוב על התיוב ופטור ביחד אי הוי כולה חלה או מקצתה טבל ומקצתה חלה

א) נדה (מ"ו ע"ב) תוד"ה אא"ב מופלא הסמוך לאיש דאורייתא, וא"ת אדפריך מרבי יוסי לסיועי מדרב יהודה דאמר אין תרומתו תרומה אלמא סבר דמופלא הסמוך לאיש דרבנן ולכך לא מתקן טבל דאורייתא וי"ל דר"י נמי אית ליה דמופלא סל"א דאורייתא ולהקל לתקן טבל. לא איתרבי להיות כגדול עכ"ל, תמוה לי בשלמא בהפרשת חלה דאיקרי נמי תרומה שפיר שייך לומר כן, אבל במפריש תרומה מן הכרי דאכתי נשאר איסור טבל כמו שהיה מקודם בשביל המעשרות שעדיין בו להפריש וגם עון מיתה נמי יש עליו עדין כמפורש ביבמות (פ"ו) ואפילו אם עדין לא נפרש מעשר עני בלבד, אם כן בהפרשתו אינו מתקן את הכרי רק שקורא שם על התרומה, ולמה לר"י דס"ל מופלא הסל"א דאורייתא לא תהני תרומתו

וכעין זה כתב הצל"ח (פסחים פ' ע"א) ד"ה דעביד בשביעי וז"ל שם, ואם לאו דמסתפינא אמינא דבר חדש דאף דהזאה שבות הוא ואינה דוחה שבת, היינו הזאת שביעי, אבל הזאת שלישי אינה אסורה בשבת דעיקר שבות דהזאה שני טעמים יש בה, חדא משום מתקן, דמתקן גברא וגם יש בה גזירה