דעת מרדכי א נד

שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה, והרי לשון לא יאכל דומה ממש ללשון לא בערתי שמשמעותו הנאה של כלוי ולא אמרינן דדוקא הנאה של כלוי אסרה תורה בחמץ ולא הנאה שאינה של כלוי, וכן ראיה מב"ק (מ"א ע"א) קאמר שם אי ס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה, נכתוב רחמנא לא יהנה וכו' ע"ש ונימא משו"ה כתוב בלשון לא יאכל לאסור עליו בהנאה של כלוי, משא"כ אם יהנה נכתוב אז יהיה אסור בהנאה שאינה של כלוי נמי אע"כ באיסורי הנאה לא נ"מ מידי בזה וכל היכי דאסרה תורה בהנאה בכל גוונא אסור ונכון זה בעיני

ובסברתנו שחדשנו לעיל דבשמן של קודש שהודלק למצות שריפתו המשתמש ממנו בין לאורו בין לבשול והסקה מיקרי הנאה שאינה של כלוי כיון דהכליון אינו לצורך הנאתו בלבד אלא הוא מחויב ומוכרח בלא"ה והנאתו אינו אלא הנאה שאינו של כלוי, נראה לי לישב בזה קושית המהרש"א בפסחים (ל"ג ע"ב) תוד"ה אמר קרא ראשית ששיריה ניכרים וכו', דקאמר התם דבמפריש חמץ תרומה ד"ה אינה קדושה משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים, והקשו בתוס' דהא הוי ששיריה ניכרים, דמעיקרא אסור בהנאה. של כלוי מידי דהוי אטבל טמא דאין מדליקין בו ואח"ז מותר בהנאה של כלוי, ותירצו דדוקא בטבל טמא אין מדליקין בו, אבל בטבל חמץ מדליקין ע"ש, והקשה הרש"א הא טבל טהור בלבד נמי אסור בהנאה של כלוי משום דהדר ילפינן טהורה מטמאה וכש"כ התוס' לעיל (ט' ע"א) ד"ה כדי שתהא בהמה אוכלת וכו' ע"ש ונשאר בוצ"ע, ולפי האמור ניחא דדוקא טבל טמא או טבל טהור אסור בהדלקה משום דהוי הנאה של כלוי דאינו מחויב לבערם כלל, וא"כ כשמבערו לצורך הנאתו הוי הנאה של כלוי שאסרה תורה ועד"ז שפיר ילפינן טמא מטהור שאין לו בהם הזכות הראויה לטמא שהוא הדלקה אלא מהרמה ואילך והדר ילפינן טהור מטמא לאסור בהנאה של כלוי, אבל בטבל חמץ שהשריפה מחויבת בלא"ה משום אסור חמץ מדאורייתא, דנהי דאזיל הכא לר"י דמותר ליהנות בשעת שריפה, אבל מ"מ השריפה והבעור מוכרח בלא"ה מטעמא אחרינא מצד איסור חמץ מבלי איסור טבל, ואם כן ההנאה שנהנה בזה אינה הנאה של כלוי ושפיר כתבו התוס' דבטבל חמץ הוי זה באמת הנאה שאינה של כלוי ואם לא כונו התוס' לזה מ"מ הדבר נכון מצ"ע לישב בזה קוה"ת ועין

ולכאורה סתירה להנתתנו לפי המבואר בשבת (כ"ה ע"א) בתוד"ה כך אתה מצווה לחד תירוצא שם דשריפת תרומה מדאורייתא הוא. מדאיתקש לקודש ע"ש, ואם נימא דס"ל נמי כשיטת התוס' (יבמות ס"ו, פסחים ט') דבתרומה הנאה של כילוי אסור מדאורייתא א"כ תקשה אמאי תנן (פי"א דתרומות מ"י) מדליקין שמן שריפה (היינו תרומה שנטמאה) בבתי כנסיות וכו' ברשות כהן ומזה הוכיחו התוס' מדשרי דוקא ברשות כהן דהנאה של כלוי אסור בתרומה מדאורייתא, הא כיון דהכלוי מוכרח בלא"ה דתרומה טמאה מצותה בשריפה א"כ ממילא הוי הנאתה שאינה של כלוי וכסברתנו האמורה למעלה או דתקשה להיפך דמהקישא תרומות להדדי נוכל למילף דהנאה שאינה של כלוי אסור מדאורייתא דהנאת תרומה טמאה הנאה שאינה של כלוי הוא דהא מחויב לשרפה ואותה הנאה אסרה התורה לישראל וה"ה בטהורה, ועכצ"ל לתירוץ התוס' הנ"ל דתרומה טמאה מצותה בשריפה מדאורייתא יסברו כשיטת הר"ש (פי"א דתרומות) דלא איתקש תרומות להדדי וגם הנאת של כלוי שאסורה לזרים אינו אלא מדרבנן ולשיטת התוס' ביבמות ועוד דס"ל דהנאת של כלוי הוא מדאורייתא יסברו דתרומה טמאה דהוי בשריפה אינו אלא מדרבנן, ואין לומר כיון דהשתא תקון רבנן דתרומה טמאה נשרפת א"כ שוב מיחשבה הנאתה הנאה שאינה של כלוי והו"ל להיות מותרת ולמה מדליקין ברשות כהן דוקא די"ל דמשום תקנתא דרבנן לא מקילינן בדין דאורייתא וכש"כ התוס' (פסחים ל"ד ע"א) ד"ה טהרו מלטמא וכו' גבי גידולי תרומה אע"פ שחייבין בלקט ושכחה ופאה מדרבנן ואפ"ה לא אתי גזירה דרבנן ומפקע ליה ע"ש

ועוד י"ל לפמש"כ התפארת ירושלים (משניות שלהי תמורה) לשיטת הרע"ב בשעת שריפת תרומה טמאה מוכרחין ליהנות ממנה דאיתקש לתרומה טהורה שאסור לאבדה מעיקר הנאתה היינו אכילה וה"ה תרומה בשעת הסקה ע"ש א"כ בכה"ג אין שייך לומר דההנאה מחשבה הנאה שאינה של כלוי משום דשריפה מוכרחת, הרי כמו שהשריפה מוכרחת הרי גם הנאתה מוכרחת ואם כן הבעור הוא לצורך הנאתו, משא"כ בשמן קודש דלא איתקש טהור לטמא, ואין מוכרח כלל ליהנות משמן קדש בשעת שריפתו ומשו"ה כיון דאיכא מצוה בשריפתו הוי הנאתו כהנאה שאינה של כלוי

אגב אורחא אמרתי דיש לישב בשיטת התוספות הנ"ל דשריפת תרומה טמאה מדאורייתא הוא קושית הוספות כאן ד"ה הא בחול ובפסחים (כ"ב ע"ב) ד"ה מנין שלא יצבע דאמאי איצטריך קרא להתיר תרומה טמאה בהנאה מלך מהיכי תיתי לאסרה ע"ש די"ל דאיתא (ספי"א דנגעים) בגד המוחלט אסור בהנאה, וכתבו הרמב"ם והר"ש דנלמד איסור הנאה מדבעי שריפה ע"ש. והקשה שם התוי"ט וז"ל ולמה לא כתבו מדכתיב ממארת תן בו מארה ואל תהנה בו כדלעיל, ועוד שהרי מצינו שריפה דמותר בהנאה והוא תרומה טמאה עכ"ל, וכתב ע"ז בנימוקיו הגרי"ב וז"ל גם ערלה דאסור בהנאה יליף בקידושין (נ"ו) מתוקדש פן תוקד באש, ותרומה טמאה שאני דגלי קרא דמותר בהנאה מדכתיב לכם כדאיתא בפ"ב בשבת עכ"ל. ולפי"ז משו"ה צריך קרא להיתר הנאה בתרומה טמאה דלא נימא מדאיצטריך שריפה בת"ט, וכ"מ דמצרכת שריפה אסור בהנאה כמו ערלה ואע"ג הא בעי שריפה בת"ט ילפינן מקודש, וקודש גופא מותר בהנאה, התם שאני דגלי קרא בקדש ממנו, אבל היכי דלא גלי לא גלי ומשו"ה צריך למוד מיוחד לתרומה להתירה בהנאה

ובזה יש ליישב קושית הרשב"א והביאה הפנ"י במקומו דלמאי איצטריך ליה לרב לומר כשם שמצוה לשרוף קדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף תרומה טמאה, הרי עיקר תירוצו רק במה שמסיים ואמרה תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה ע"ש. ולפי דברי הכונה הוא בדרך רבותא אע"ג דת"ט בשריפה, א"כ הו"א דאסור בהנאה, דכל דבר הצריך שריפה הוא אסור בהנאה אפ"ה כאן אמרה תורה תיהני ממנה בשעת ביעורה. ועי' בעמודי אור (סי' כ"ז) מה שתירץ בקוה"ת מהיכי תיתי ליאסור ת"ט ואכמ"ל סימן כג כבוד הרב הגאון המהולל צמ"ס וכו' כש"ת מוה''ר בנימין אלי' רמיגולסקי (שליט"א) ז"ל אבד"ק סטויסק (שהיה אח"כ אב"ד סימייטיטש ובעה"ח הדרת בנימין)

בקונטרסי ''שמן למנחה" (קו"א על המנחת חנוך) כתבתי לישב התוספתא דתרומות (רפ"ז) דמפורש שם דזר השותה בכזית יין של תרומה חייב חומש, אע"פ שחצי שיעור הוא ששיעורו ברביעית, דכזית יין אינו יותר מחצי רביעית, וקשה לר"ל דס"ל דחצי שיור מותר מה"ת ואמאי חייב בחומש, אם אין חטא כפרה מנין, ואמרתי בתירוץ קמא דר"ל מודה דח"ש בתרומה אסור מדאורייתא משום איסור דהנאה של כלוי מהקישא דמשמרת תרומותי דשם לא נזכר לשון אכילה ולהכי ראוי להתחייב בחומש, ואע"פ דבשאר הנאה של כלוי