דעת מרדכי א נג

ושבת כי הדדי נינהו ולא חשיב גזירה לגזירה ע"ש, וא"כ שפיר מקשי התוס' דנגזור משום תרומה שלא לצורך גופה ואע"ג דשייך ביה הואיל כיון דאפילו היכי דאיכא הואיל נמי אסור לכתחלה מדרבנן שפיר שייך לגזור בכה"ג, דהא השתא דגזרינן תרומה אטו קדשים נמי אינו אלא רק משום איסור דרבנן בלבד וא"כ נוכל לגזור משום תרומה גופה בכה"ג והבן, ובאמת הגרע"א (שו"ת סימן ה' ובמערכותיו מערכה ז' במס' ביצה) השיג על הש"א בזה, אבל לפי באורנו סייעתא לש"א ממדה"ת דידן על דרך הפלפול

אבל לכאורה יש להשיב על דברינו מסוגיא דלקמן (כ"ה ע"א) דיליף דמותר ליהנות משמן תרומה טמאה בשעת שריפתה בחול מדכתיב במעשר ולא בערתי ממנו בטמא, ודרשינן ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן תרומה שנטמאת ופריך ואימא ממנו אי אתה מבעיר, אבל אתה מבעיר שמן קדש שנטמא, ומשני לאו ק"ו הוא ממעשר הקל וגם הקישא נמי איכא וכדאיתא בפסחים (דף כ"ד) בתוס' שם דמקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל נפקא לן איסור אכילה וכ"כ התוס' כאן ד"ה הא בחול וז"ל וקודש גופיה אסור בהנאה כשנטמא אפילו אותו קודש שהיה מותר בהנאה כמו שלמים ונפקא לן שפיר מק"ו דמעשר או מהקישא דמעשר עכ"ל, ולפ"ז נפל עיקר יסודנו דאע"פ דשמן קדש טהור שהודלק למצותו מותר מדאורייתא להשתמש לאורו דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, מ"מ בש"ק טמא אסור להשתמש לאורו אע"פ דאיכא מצוה בשריפתו משום דילפינן בק"ו והקישא ממע"ש שנטמא ואסרה תורה להשתמש לאור מע"ש שנטמא כדכתיב ולא בערתי ממנו בטמא, וגם רהיטת כל הסוגיא דידן לענין הדלקה מיירי

אך יש להשיב ע"ז ולקים את דברינו, דבשמן קדש טמא שהודלק למצות שריפתו מותר מדאורייתא להשתמש לאורו, דאין סברא כלל להחמיר בשמן טמא של קודש משמן טהור של קודש, ואע"פ דשמן טמא ש"ק מלבד איסור מעילה איכא נמי איסור הנאה משום דאיתקש למעשר, מ"מ נראה מסברא דכמו לענין איסור מעילה אמרינן דקול ומראה וריח לית בהו משום מעילה, משום דהני הנאה דלית בהו ממשא, ה"נ לענין שאר איסורי הנאה נמי קול ומראה וריח לית בהו איסור דאורייתא, ואע"ג דבמע"ש שנטמא אסור להשתמש לאורו שא"ה שהבעור הוא לצורכו בלבד, דבשריפתו אין שום מצוה, דמע"ש שנטמא לפדיה קאי ואפילו בירושלים פודין אותו כדאיתא במס' מע"ש ועין בב"מ (נ"ג), אבל שמן של קודש שנטמא כיון דאיכא מצות עשה בשריפתו והדלקתו לצורך מצוה שפיר מותר מדאורייתא להשתמש לאורו, דקול ומראה וריח בכה"ג היכי דהודלק למצותו לית ביה שום איסור הנאה מדאורייתא בין איסור מעילה בין איסור אחר וע"כ הא דיליף בסוגיא דידן הקדש בק"ו ממע"ש דאסור בעור בטומאה היינו בעור של הסקה ובשול, אבל לא הדלקה להאיר שהוא הנאה דלית בה ממשא, ועוד דלא מצינן כלל למילף ש"ק שנטמא שיהא אסור להשתמש לאורו מק"ו ממעשר, דשאני מעשר אם מבערו בטומאה הוא הנאה שיש בו ממש, כיון דליכא מצוה בשריפתו, משא"כ בש"ק שנטמא כיון דאיכא מצוה בשריפתו, א"כ הוי הנאה דלית בו ממשא כמו קול וריח ועכצ"ל הלמוד הוא לענין הסקה והדלקה וגם הקישא דקודש למעשר לכאורה לא איצטריך אלא אשלמים, דבטהור מותר בהנאה, אבל בשמן קודש כיון דבטהור אסור בהנאה מה"ת להקל בשנטמא ועדין יש לעיין בכ"ז ואין הפנאי מסכים

אכן אכתי אפשר לאקשויי דאיך קאמר הש"ס דלהכי לא מצי קאי המעוט דממנו על קודש משום דאיכא ק''ו ממעשר וגם הקישא, הא במע"ש כתיב ולא בערתי ממנו בטמא דמשמעו דוקא לאסור, היכי דמבערו בטומאה שהוא הנאה של כלוי וסמוכין לזה מהא (ריש ב"ק) ובער זו השן וכה"א כאשר יבער הגלל, אבל הנאה שאינו של כלוי כגון להריח או למוכרו ולתנו גם מע"ש שנטמא מותר ולפ"ז לא מצינן למילף קודש ממעשר ג"כ אלא לאוסרו בהנאה של כלוי אבל לא בהנאה שאינו של כלוי שבמעשר נמי מותר, ובקודש טמא לכאורה קשה למצוא הנאה של כלוי דאפילו אם יכלה את השמן קודש להנאתו כגון שידליקנו או יסיקנו לצורכו נמי מיקרי הנאה שאינו של כלוי דהנאה של כלוי תוכל להקרא אלא היכי שהכלוי היה לצורך הנאתו ואי לאו צורך הנאתו היה הדבר מתקים ולא כלה, אבל קודש טמא שהכלוי שלו מוכרח בלא"ה ממ"ע דבאש תשרף א"כ הנאתו שנהנה בו היא הנאה שאינו של כלוי והיא סברא ברורה, א"כ מוטב יותר לתלות המעוט דממנו על תרומה שמדאורייתא אין שריפתה מוכרחת או גם בקודש גופא מצינן לאשכוחי הנאה של כלוי כגון היכי שיאכל אותו לצורך הנאתו שלא ע"י שריפה או היכי דשורף קדשים בלילה לשטת התו"כ שקאמר וז"ל ביום השלישי באש ישרף זה בנה אב לכל הנשרפין שאינם נשרפין אלא ביום, אבל בלילה אינו מקום שום מצוה ואדרבא עובר אעשה *) ומנלן לאסור הסקה והדלקה בשמן קודש טמא, דאין לנו לאסור בש"ק רק הנאה של כלוי כמו במע"ש גופא שלא נאסר רק הנאה של כלוי, וכמו שמצינו נמי בתרומה לישראל ובטבל שכתבו התוס' (יבמות ס"ו, פסחים ט) דאינו אסור רק הנאה של כלוי אבל הנאה שאינו של כלוי מותר

ונראה לענ"ד דהחלוק בין הנאה של כלוי לבין הנאה שאינה של כלוי אינו אלא בטבל ותרומה שהם באמת אינם אלא איסורי אכילה ולא איסורי הנאה אלא שבהנאה של כלוי נאסרו מהקישא דמשמרת תרומותי וכש"כ התוס' ביבמות שם, אבל באיסור הנאה לא מחלקינן מידי בין הנאה של כלוי לבי הנאה שאינה של כלוי אלא כל היכי דאסרה התורה בהנאה בכל אופן אסור אפילו בהנאה שאינה של כלוי, דלא מצינו בכל אה"נ נפקותא בזה אלא בכל גוונא אסרינן, וראיה לכאורה מסוגיא דפסחים (כ"א ע"ב) אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח *) לכאורה מדה"ת (יומא כ"ט ע"ב) ד"ה ניהדריה בסוה"ד שכתבו וז"ל וי"ל אי לא נקמצה לא תצא לבית השריפה עד שתפסל בעמוד השחר, אבל השתא דנקמצה בלילה תצא לאלתר לבית השריפה ולא בעי עיבור צורה עכ"ל משמע דנשרפת בלילה, אכן בריטב"א שם במקומו מתרץ קוה"ת בסגנון אחר וז"ל ותרצו דאי מההוא טעמא אין לינה פוסלת אלא בעמוד השחר, אבל השתא שנקמצה נפסלת מפני שקיעת התמה שאפילו נקמץ ביום אם שקעה עליו חמה נפסל מיד בלינה דשקה''ת וכ"ש השתא כשנקמץ בלילה ממש וכו' וטעמא דמלתא דקומץ המנחה כדם דזבח שנפסל בשקה"ח עכ"ל הריטב"א בשם התוספות, ועפ"ז אפשר לומר שהשריפה תהיה ביום, והנ"מ רק בין נקמץ אם לא נקמץ מתי חל זמן פסולם, אך מפירש"י שם ד"ה ליקרב וכו' וזו גם היא נפסלת בלינה דקי"ל עמוד השחר עושה לינה ופסלת קמיצת לילה וכו' עכ"ל משמע דגם בקומץ אין הפסול חל עד עמוד השחר ע"ש. שוב ראיתי שמהתוס' ביומא ציין נמי הקו"א בטו"א ר"ה דף ל' ע"ש. ועי' נו"ב מה"ת (תאו"ח סי' צ"ו) שכתב שדעת הרמב"ם אינו כן אלא דדוקא נותר ופגול אינם נשרפים אלא ביום אבל שאר קדשים טמאים נשרפים בין ביום ובין בלילה ועי' טו"א (ר"ה ל') תד"ה ונתקלקלו וכו' מה שהביא בשם הירושלמי דהיכי דנטמא הוי כעבר זמנו ודמיא למילה שלא בזמנה שבין ביום ובין בלילה ע"ש, ולנו ראיה לזה מדה"ת (קידושין ל"ד ע"א) בקושית הר"י מא''י דא"כ אשה תהיה מותרת להדליק שמן שריפה ביו"ט וכו' ע"ש, וקשה דהא שריפת קדשים אינה אלא ביום והוי מ"ע שהזמן גרמא ופטורות נמי מהעשה ומצאתי הקושיא בפנ"י במקומו ע"ש, אע"כ כשיטת הירושלמי דכיון דנטמאו הוי כעבר זמנו ונשרפת בין ביום ובין גלילה וכמו מילה שלא בזמנה וכשיטת התוס' בקידושין כ"ט בכה"ג לא הוי עשה שהז"ג ע"ש, אחר זמן רב מצאתי זה בשעה"מ הלכות פסולי המקודשיו ע"ש.